מסתובבת, פוגשת, מחבקת, אומרת תודה, מקשיבה לפרשנויות, פוקחת עיניים גדולות: כבר עברה שנה? כמה התקדמת! גם את, היתה לנו שנה טובה! מתי הספקת לסיים את הציור הזה? אז, כשלא היית. אולי בינואר, כשעברת את הניתוח... נכון. היה איזה חודש וחצי שלא הייתי פה. אבל ברוב הזמן היינו. כנראה כל אחד לעצמו. עם המכחול והעפרון והצבעים והבדים והרצפה המצויירת. לצלילי הביטלס או קרן אן או ג'וני מיטשל או הפסקול של "הבורגנים". ופתאום אנחנו יחד, תלויים על ווים שהכינה הבת של דנה המורה. השמות שלנו מקפצים למולנו. איזה כיף היה לצייר. עכשיו כשהציורים תלויים זה כבר הרבה פחות מרגש.
פוגשת את עופר, הוטרינר, עם התאומות החדשות שלו. עופר! מה אתה עושה כאן? הוא הבן של עוזי, קופצת דנה להסביר. מה??? אתה יודע שעוד הספקתי לצייר אותו לפני שנפטר? אני מצטערת על אבא שלך. הוא צִייר נפלא. כן, עונה עופר, ולחלוחית בעיניו.
רגע לפני שיורד הערב, נזכרת שרציתי להנציח את הביחד הזה שלנו. ומקליקה:
דיו שחור, מים ומכחול יפני. גילגליר, שהפתיע בביקור משמח במיוחד, אמר שהוא הכי אוהב את זו שמימין.
רוב הציורים הם של תלמידים שציירו דוגמנית עירום שמנה ויפהפייה. הציור שלי הוא משמאל, העתקה מתמונה של דוגמנית רזה דווקא.
וזו פינה שכמעט כולה שלי, חוץ מהציור במסגרת השחורה. את השניים הקטנים הורדתי מקיר חדר השינה של הוריי לצורך התערוכה. מה שנקרא: תרמו לתערוכה מהאוסף הפרטי שלהם, אחרי שקיבלו את הזוג הזה במתנה לכבוד פסח. הם פירגנו הפעם בגדול, ובאו כולם לתערוכה. גם אחותי, עם כל שלוש האחייניות שלי.
יהלי זיהתה מיד שזו היא שם בתמונה מימין למעלה. את התינוקות האחרים, נכדים של תלמידים אחרים, הצלחתי בעצמי לזהות כשהגיעו על זרועות הוריהם.
אבא שלי הסתובב בכל החצר ובסוף חזר לשאול אותי: אז רגע, בסוף לא שמו כאן את התמונה של סבתא? הראיתי לו איפה היא, שם בפינה, אבל אז בדיוק הגיעו עוד חברים, אז לא הצלחתי לראות את התגובה שלו לציור של אימו שנפטרה רק לפני שבוע וחצי...
בבוקר, לפני התערוכה, עוד הספקתי לבקר חברה טובה טובה שילדה בתל-השומר...
וחצי שעה לפני הסיום הרשמי הגיעו כל החברים שלי. היה לי נעים לראות אותם מסתובבים בין התמונות. מוקפת בחברים ומשפחה, לא פלא שלא הזדהיתי בכלל עם הציור האדום או הכחול...
ורק הירושלמית, שבשביל הבן שלה ציירתי את הטרקטור, לפי הזמנה, לא הגיעה. לא מתאים לה. אני מקווה שהם בסדר שם. כבר היה קצת חושך כשצילמתי את זה. קשה לראות איך החמניות הנפלאות של הרופא והנוף עוצר הנשימה של הרוסיה משתלבים עם הטרקטורים שלי. או ההיפך. אבל תאמינו לי שזו היתה פינה יפה במיוחד.
כשכבר כמעט כולם הלכו, ישבתי עם החברים שבאו על הספות שבחוץ, שתינו בירה ופטפטנו. קצת התייחסות לציורים, הרבה צחוקים ודיון ער סביב היומולדת שלי. תראי, סיכם הזוג המשוגע, מי שנמצא פה כבר עושה לך מצברוח טוב, נכון? נכון. אז זהו. מ'כפת לך. אנחנו הרי נגיע. ומי שיצטרף מעבר - רק יוסיף שמחה. שאר הנוכחים הנהנו. אז מסיבה? מסיבה! אבל תראו כמה יחסרו, עם כל הלידות והכבדוּת והמרחק וה... אז יחסרו! אמר הזוג המושלם. את לא נמצאת במקום שלהם, אין מה לעשות. תחגגו בהזדמנות אחרת, שמתאימה להם יותר. אנחנו נבוא!
ר' וע' עזרו לי לסחוב את הציורים חזרה לאוטו. בבית, כשברקע כוכב נולד, חבר חדש עבר ציור ציור ואמר שקניתי אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
