אתמול אחר-הצהריים עזרתי לאחותי עם הילדות שלה. לא פשוט, שלוש בנות, כשאחת מהן עוד לא יודעת לעשות כלום חוץ מלינוק ולישון ולצרוח. אבל הגדולות כבר מקסימות והיה לגמרי טבעי וכיף לבלות איתן. בשבע קראתי לנעמה לעזור לי להכין ארוחת ערב. היא נעמדה על שרפרף ולמדה איך קורעים חסה עם הידיים ואיך לחתוך פטריות עם סכין בלי להיחתך. את ממש מוכשרת, עודדתי אותה, את יכולה להיות שפית! מה זה שפית? פתחה עלי עיניים ירוקות יפהפיות. שפית זו אחת שעושה אוכל טעים טעים (ותשאלו את המעדומה)
כשישבנו לאכול, שתי מבוגרות ושלוש זאטוטות, נעמה סיפרה לאחותי שהיא הולכת להיות שפית.
אחותי: באמת? איזה יופי. אבל רצית להיות ציירת, לא?
נעמה: אה, כן. אבל לא בדיוק
אחותי: אז מה בדיוק?
נעמה: זוכרת את ההצגה הזאת שראינו, עם הפרחים שהיו על הרקע השחור?
אחותי: אלה שהיו תלויים בתפאורה?
נעמה: כן
אחותי: זוכרת. אז מה איתם?
נעמה: אז זה מה שאני רוצה לעשות!
אחותי: את רוצה להיות תפאורנית?
נעמה: כן!
אני: איזה מקצוע יפה בחרת לך, נעמה!
נעמה: חיוך ענק
אחותי: את יודעת שכשאבא היה קטן הוא רצה להיות נהג של משאית זבל?
נעמה: חיח חיח. משאית זבל!
אני: אחותי, את ידעת מה רצית לעשות כשתהיי גדולה?
אחותי: לא. אף פעם לא היה לי כזה דבר
אני: גם לי לא. ואני עדיין לא יודעת!
נעמה (משתעממת מהנוסטלגיה): אבל אחרי שאני אצייר את הדבר הזה מאחורה...
אחותי: תפאורה
נעמה: כן, תפאורה, אז אחרי זה אני רוצה גם לרקוד על הבמה!
ואני כבר כמה ימים מתרוצצת סביב הזנב של עצמי, מנסה להחליט מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, כי אני כבר גדולה, ועדיין לא יודעת. במקצוע שבחרתי אין ממש עבודה, ואני כבר לא בטוחה כל-כך שאני מתאימה להמשיך באקדמיה, וגם אם כן, זה עדיין זמני, ולא הגיע הזמן שאמצא לעצמי איזה מקצוע? כזה שכששואלים אותי מה אני עושה אוכל לענות: אני כבאית/רופאה/סופרת/פקידה/מבריגה פקקים של משחות שיניים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
