כאב חד דקר אותי בבטן אתמול כשהתעוררתי. לא יכול להיות, אמרתי, הרי רק קמתי, וחזרתי לעצום עיניים. ושוב הוא דקר. איך זה יכול להיות שהעולם מתקיף אותך מהמיטה שלך? הרי המיטה היא כזאת מקום מוגן ששום דבר רע לא אמור לקרות בו. גג חלומות רעים. מקסימום עקיצה של יתוש. אבל כבר אין אצלי יתושים יותר. הצלחתי להלחם פה בכל המעופפים למיניהם עם רעלים משובחים. טוב. אי-אפשר להשאר ככה. כואב לי! אז הלכתי לשירותים. וכלום. כאב נוראי וכלום. אולי אני בהריון? לא. בוודאות לא. אז מה כן? מצלצלת לאמא. אמא אומרת ברגשי אשמה שאולי זה הכבד מארוחת ששי בערב. הרי אחר-כך יצאת והשארת אותו באוטו, היא עוברת מאשמה עצמית להאשמה. אכלת ממנו בשבת? כן. אז זה בטח זה. אוקי, סגרנו, אני אשמה. תנסי להקיא, חוזר לה הטון האימהי, ולכי תקני לך קולה. מה קולה מה? אמא! אני לא מסוגלת להתיישר בכלל. בסדר בסדר. היא תקפוץ מתישהו להביא לי. עכשיו זה כבר טון אמהי דואג. יש לך אקמול? לא? אז אני אביא לך גם את זה. ואני שוכחת להזכיר שבדרך תביא לי סיגריות. מילא. אני לא אעשן היום (
)
וככה עבר לו כל אתמול. מדי פעם יצאו נוזלים כאלה ואחרים ממקומות שונים בגופי, והצלחתי להתיישר בשעתיים שאחרי כל אקמול. חוץ מזה רבצתי. בלי חיפושי עבודה, בלי חיפושי מנחים ועם הרבה רחמים עצמיים וארבע פרוסות טוסטים עם גבינה לבנה בלבד!
בערב ראיתי בחדשות איך הבריכות בארץ מזוהמות, וחשבתי שאולי משם חטפתי את זה. ומאוחר יותר בא ר' עם חפיסת סיגריות מהודרת. ר' אוהב את יס דוקו, אז ראינו תוכנית על הגברים עם הזין הכי גדול בעולם (השם ישמור כמה שזה גדול!) וקצת דיסקסנו בכמה בעצם קשה להם בחיים. אח"כ התחילה תוכנית על ארבע רווקות ישראליות בנות שלושים פלוס שמחפשות, כל אחת בדרכה, אהבה. אחת מהן אמרה שבגיל 36, אם לא תמצא חתן, היא תעשה ילד לבד. משפחתה המסורתית שישבה לידה כמעט התפלצה. אין דבר כזה. את תמצאי עד אז! אמרה האמא. והאחים שלה ניסו לתת לה טיפים על איך להתלבש יותר מושך. אחת אחרת, שיש לה מלא מלא חברים גייז, אמרה שאם לא תהיה ברירה היא תעשה ילד עם אחד מהם, והם יהיו אמא ואבא שאוהבים את הילד, רק בלי להיות זוג ובלי סקס. ואז הוסיפה: ורק חבל שאלוהים נתן כל-כך מעט סקס לבחורה שכל-כך אוהבת. זו היתה תוכנית מדכאת. אמרתי לר' שאין מצב שאני עושה ילד לבד. שמה שחשוב לי בחיים זה משפחה, ולא ילדים, ואין סיכוי שאני עוברת את כל התהליך הזה של הריון ולידה וגידול ילד לבד. אז אני קצת ללא מוצא. ואין לי פתרון לאיך עושים משפחה בלי למצוא את אהבת חיי.
התפתלתי מכאבים. אז לקחתי עוד אקמול, נפרדתי מר' והלכתי לישון. קמתי ב-6 לעוד דקירת כאב. אבל הצלחתי לחזור לישון. בתשע וחצי כבר התעוררתי בלי כאב כמעט בכלל. אמא שלי צלצלה לשאול מה שלומי ולספר לי שעכשיו אבא חטף. אז זה לא הכבד. לא. זה כנראה הוירוס הזה, של ה- 24 שעות. בא, התנחל, עשה מלא בלגן והלך.
גם כן אורח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
