תמו חגיגות יום ההולדת. שמלה, איפור, ריקודים, עקבים, חברים, אלכוהול, חיבוקים, איחולים, משפחה, טלפונים, צהוב והרבה טוב.
ובסופם של ימי החגיגה שבה הביתה, לבד, למרחב שלי,
לשקט של הכפר.
עם פחות כסף בארנק שגם ככה מרוקן
בלי עבודה
בלי דוקטורט
בלי זה שיעשה לי כפיות
בלי לדעת מה קורה איתי מחר
אבל מלווה במלאי אהבה ומתנות!
אמא שלי, במחווה יוצאת-דופן במיוחד, קלטה שאני רודפת אחרי הפריחה הצהובה, ורצה לצלם לי שדרת עצים פורחים שראינו לפני כמה ימים בנסיעה משותפת. היא עמדה באמצע צומת סואן כדי לתפוס זוית נכונה ואז שלחה את אבא שלי לפתח ולמסגר. תבינו – בחיים לא קיבלתי מהם מתנה. שלא לדבר על כזו קשובה מהלב. תמיד זה כסף (בדר"כ כדי לכסות מינוסים) וכמעט אף פעם בלי ברכה. זה היה מרגש עד דמעות. באמת.
חברים הביאו לי שמחה וחיבוקים וריקודים משותפים ועטפו אותי בהמון אהבה. חוצמזה קיבלתי גם ערב באולינג, דיסק, ספרים, פיג'מה, במבוק-מזל, משחק-לוח מגניב וערב ריקודים משובח. פיג' ולבירינט כפרעליהן הביאו לי גם קצף גילוח של גברים, שעשה לי חיוך ענק! יש, יש הקשבה מדוקדקת כאן בבלוגיה.
חברה ותיקה וטובה טובה, אחרונת הרווקות מבין חברותי האלמותיות, הביאה לי ספר שירים של סיון בסקין, ורגע לפני שהתחילה מסיבת היומולדת שלי, כשהבאר עוד היה ריק ואנחנו נרגענו עם בירה, הקריאה לי שיר, ואני אצטט מתוכו שלושה בתים נבחרים:
...
הן מתחתנות. הן טועמות עוגה,
הן מציירות עם טוש ומחוגה
סידור של שולחנות ובר קוקטיילים:
התחיל במרגריטה ונגמר
במרגריטה. מי שלא הלכה ישר
מכוס אחת, הלכה ישר בתלם.
...
הן מתחתנות. הן ילדות טובות.
הן מכינות סלט מאוהבות.
אמרו להן, "תפסי אותו ברשת."
הן מזדינות רק אחרי פגישה ששית,
זוכרות לחוות אורגזמה חרישית
ולזיף אחת מאוד רועשת.
...
הגענו לעונת החתונות
של אלה הקנויות והקונות,
שמדלגות בין מטאטא לשוקר,
של אלה שהושקו ביד אומן,
שלא מזגו יין לעצמן
ולא מעונג ריחפו בבוקר.
ובבית דפדפתי קצת בספר השירים של תרצה אתר שקיבלתי מעוד חברה, ונתקלתי בשיר מוכר, שהמילים שלו הדהדו בי שוב וקיבלו משמעות חדשה:
כשהערב יורד, יש לצאת לטייל
עם ארנק. מטריה. כפפה. מקל.
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תימרת עשן
זעירה. ולשוב למפתן
המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני-אדם
ולטפס למעלה – צעד צעד
אחר-כך אפשר לכתוב על זה
סימפוניה משגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
