הייתי רוצה לעדכן כל הזמן במצבי. לכתוב פוסט כל חצי שעה. לספר ולספר ולא לעצור את עצמי. לקבל תגובות. לקבל עצות. לקבל אמפתיה. והבנה עמוקה, מבפנים.
הייתי רוצה להיות מסוגלת לספר למישהו על שתי הפגישות שהתבטלו היום, בלי שישאלו אותי עם מי היו הפגישות אמורות להיות. ולספר על הבייביסיטר לאחייניות שלי ואיך זה להאכיל את הקטנה, ואיך זה להרים את יהלי לנדנדה, ולהבין שאני ממש לא יכולה להרשות לעצמי להרים כזה משקל. ממש לא. וכל זה בלי הצורך להסביר מה זה עושה לי רגשית לבלות עם אחותי אחר-צהריים שלם, שבסופו היא משלמת לי כמו לבייביסיטר תיכוניסטית.
הייתי רוצה לחזור הביתה ממקום משמעותי.
ושהוא לא יהיה ריק.
הייתי רוצה לצייר יותר, לכתוב יותר, לקרוא יותר בזמן הפנוי שנכפה עלי, במקום לא לעשות כלום ולהרגיש אשמה כל הזמן על שיש עוד דברים לעשות שלא עשיתי.
כמו לכתוב עוד מיילים
לקבוע עוד פגישות
לחפש עבודה
למצוא מנחה
להחליט מה, לעזאזל, אני רוצה מהחיים שלי.
הייתי רוצה להצליח לעבור את מחסום שתי הפגישות עם איזה בחור. עם מישהו שלא יתן לי לברוח. שיתעקש עלי ולא ידאג לאגו שלו. ושיהיה בסוף זה שאפשר יהיה לעדכן אותו כל הזמן במצבי. והוא יבין, מבפנוכו, בלי שאצטרך להסביר כל-כך הרבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
