ילנה הגיעה לחצר לפני קצת יותר משנה. היה לה מבטא רומני כבד ואני מצאתי את עצמי מדברת אליה לאט לאט, כדי שתבין. אבל מהר מאוד הסתבר שהיא מבינה עברית מצויין, והשיחות קלחו באין מפריע. היא נכנסה לבית הקטנטן בחצר הגדולה, שיש בו חדר אחד, מקלחת ומטבחון, ונראתה שלמה עם מה שיש חוץ מדבר אחד: הדירה שלה לא היתה מחוברת לכבלים. בתקופה הזו חלו שינויי דיירים נוספים בחצר וגם אני נותקתי מהכבלים. ילנה, בהיותה עובדת זרה בארץ וללא חשבון בנק, לא יכלה לעשות לעצמה כבלים. ראיתי איך כל יום שעובר נמרטות עוד כמה שערות מראשה ומבט מיוסר בעיניה: רוצה טלויזיה!!!
וכך הוחלט, אחרי כמה שיחות איתה ועם דייר נוסף, שאני אקח את "חבילת הצימרים" ואשלם עבור כולם. הדייר יחזיר לי במזומן וילנה תחזיר לי בנקיון הבית שלי פעם בשבועיים. הוספתי לחבילה ערוץ ברומנית וביקשתי ממנה (לא בלי להסמיק קשות מחוסר נעימות) שתחליף לי את המצעים כשהיא מגיעה, כי זו הפעולה שהכי קשה לי לעשות, מעבר להחזקת מטאטא.
אין אין אין כמו התענוג לחזור הביתה בימי רביעי, אחת לשבועיים, לבית נקי ומלא ניחוחות ולמצעים חדשים על המיטה. אלה הרגעים שבהם אני תוהה למה בכלל חשבתי לעזוב פה. מיד פורץ בי חשק אדיר לבישול - מה שכמובן מטנף הכל מחדש...
הימים חלפו. וגם השבועות והחודשים. ילנה הסתברה כאישה מקסימה להפליא, אוהבת חתולים גדולה, בעלת לב רחב, גרושה עם ילד שאת לימודיו באוניברסיטה היא מממנת מכספי הנקיונות. כבר שלושה דורות של חתולים היא מגדלת בחצר, והם רצים אחריה באהבה גדולה. גם פילי לא חוסכת ממנה דיבורי מיאו-אני-אוהבת-אותך. יש לה חבר ברומניה, סיפרה לי יום אחד, שיש לו מפעל בבעלותו פה במושב, אבל הרשויות לא נותנות לו לחזור והיא מתגעגעת אליו מאוד. כשדיברה עליו עיניה הכחולות ברקו אפילו יותר מכשדיברה על בנה. אהבה אמיתית. לפני חודשיים אמרה לי שהוא סוף סוף קיבל אישור להגיע ארצה. אבל אז הסתבר שאיזה משרד ממשלתי לא נותן לו אישור, וההגעה שלו התבטלה כליל. ילנה החליטה לעזוב הכל ולנסוע אליו. כנראה שיפגשו באיטליה.
אני גרה כאן כבר שלוש שנים כמעט. דיירים באו והלכו. שלוש פעמים בדירה הקטנה של ילנה, פעמיים בדירה עם מרפסת העץ, פעמיים בבית הגדול, אחרי שבעל הבית נפטר. אבל הפרידה מילנה קשה לי מתמיד. היא באמת היתה שכנה טובה, מישהי לדבר איתה, לעשן איתה סיגריה, להפליג למחוזות הכפריים של רומניה...
עכשיו נפרדים. אמרתי לה שחייבים לעשות מסיבת פרידה. אני תוהה עוד איזו מתנה לתת לה. חשבתי אולי לצלם את החתולים שלה, ביניהם חמישה גורים, שיישארו מעתה ללא אמא אנושית. שתהיה לה מזכרת אהובה.
ואגב, אם מישהו רוצה לגור בדירה קטנטנה מוקפת חתולים במחיר מצחיק (250$ כולל מים וארנונה...) ולהיות שכן שלי - שרק יגיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
