לקראת סוף המשמרת הראשונה שעשיתי במעון לילדים בסיכון בירושלים, ביקשו ממני לקחת ילד ולהרדים אותו. תפסתי את אחת המדריכות הדתיות הצידה כדי שתסביר לי מה זה אומר. משחקים קצת, אמרה לי, קוראים איזה סיפור, שרים שיר. יש לך חצי שעה. תזרמי. איזה שיר, שאלתי. משהו שקט, ענתה. נגיד, אני אוהבת לשיר להם כל מיני תפילות.
אני לא זוכרת היום מי היה הילד הזה, הראשון שהרדמתי. אבל אני זוכרת המון הרדמות אחרות. אני זוכרת את הילדים של המשפחה שניסתה לא מזמן לפוצץ כנסיה בנצרת. הבת הגדולה - זו שהצטרפה להורים כדי להניח את הפצצה - היתה אז בת 14 ואני זוכרת את רגעי השקט האלה שלפני השינה, בהם רצתה לשמוע עוד ועוד על טיולי בעולם וסיפרה לי על פחדיה מאביה.
לס' בת ה- 10, שאביה החורג הרג את אחיה התינוק במכות, הייתי שרה את "יש אי-שם" של ענת גוב ויוני רכטר שוב ושוב. יום אחד גם כתבנו ביחד מכתב געגועים לאחיה, אותו הביאה למטפלת שלה כדי שימשיכו לעבד את האבל ביחד.
ד' הקטנטנה בת ה- 5, שהגיעה אלינו עם פיגור סביבתי בעקבות הזנחה היתה מבקשת ממני, כל פעם מחדש, לשיר לה שיר שהיא לא מכירה. ואני, כל פעם מחדש הייתי שרה לה את "איך זה שכוכב אחד קטן מעז" של נתן זך ומתי כספי עד שנרדמה.
מ' בן ה- 9, אותו גם חנכתי במהלך השבוע, ילד מבריק שבא מבית אלים והרוס, ביקש תמיד שאשיר לו את "צרצר מצרצר צרצורו", אחרי שהייתי מקריאה לו עוד פרק מ"צ'ארלי והשוקולדה". הוא לא יכול היה להתאפק ושר איתי את השיר בהתרגשות רבה. כשהיינו נוסעים עם כל הילדים ליום טיול או בריכה, וכל הילדים שרו במיקרופון שרית חדד ואייל גולן, היה מ' שר בקולי קולות את "לילה טוב".
היתה גם ק' - ילדה יפהפיה וחכמה בת ארבע - שהיתה בוחרת שוב ושוב את "איתמר פוגש ארנב" של גרוסמן ומבקשת ממני לשיר לה את כל הרפרטואר שהספקתי לצבור בינתיים. "אבא סיפור" ו"לילה טוב" של יהונתן גפן, "שיר ליקינטון", "ערב מול הגלעד" ו"מה עושות האיילות" של גולדברג, אותו התעקשה לשיר איתי וידעה את כל המילים בעל-פה.
היו עוד המון ילדים והמון סיפורים ושיחות ודמעות ושמחות. ועוד המון שירים. שעת ההרדמות היתה חזקה מאוד עבורי, ולא תמיד קלה. היו ילדים שלא הצליחו להירדם. היו כאלה שכשחצי השעה היתה מסתיימת היו רצים החוצה מהחדר ומתחילים להשתולל. היו שתפסו לי את היד ולא הסכימו להרפות כשקמתי. היו שהעליבו, בעטו, כעסו, הפריעו להרדמות של האחרים. אבל משום מה הרגעים האלה זכורים לי פחות. אני בעיקר זוכרת את השקט הזה, של הרגעים הקסומים שיכולתי לתת תשומת לב מלאה לילד אחד. באמת להיות איתו שם. כשעזבתי את המעון, הכין לי הצוות אלבום עם תמונות הילדים וציטוטי השירים והסיפורים שהייתי משתמשת בהם. מבלי לדעת על האלבום, בחרתי להביא גיטרה במקום נאום פרידה, ולשיר יחד עם הצוות כמה מהשירים שהיו אהובים עלי. השארתי את הגיטרה במתנה עם הרבה אהבה לבית המיוחד הזה.
היום בערב, כשישבתי מול המחשב, עלה הירח הצהוב אל מול חלוני. נזכרתי בק' שקפצה יום אחד בהתרגשות, באמצע "אבא סיפור, אנ'לא יכול לישון / ירח מסתכל לי בחלון" והצביעה לי על הירח המלא שהופיע בחלונה.
בינתיים כבר נהיה ממש מאוחר. עוד מעט כבר בוקר! הירח מזמן עבר את החלון שלי, והוא כבר לא צהוב. אבל הוא מלא וגורם לי לנדודי שינה. עכשיו אני צריכה מישהו שיערסל אותי ויעזור לי להירדם.
אז מצאתי לי שיר אחד מהרפרטואר - את "לילה טוב" של יהונתן גפן ויוני רכטר, ועוד שיר יפהפה שכבר המון זמן מתנגן לי בראש ורק עכשיו השכלתי למצוא אותו ביוטיוב, של יהורם טהרלב ויצחק קלפטר (שעל מצבו, כפי שמשתקף בקליפ החדש של שלומי שבן צריך לכתוב פוסט בפני עצמו)
לילה טוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
