הפעם הראשונה שנתקלתי בה היתה לפני הרבה הרבה שנים, בדירה הירושלמית בקומת הקרקע של רחביה. דירה עם הרבה ירוק ושושנים מסביב ומרפסת שהוסבה לסלון. מי שעבר בשביל יכול היה לראות אותנו יושבים שם מול הטלויזיה, הרבה מדברים ומעט צופים. כשהייתי מלטפת את החתולה שהיתה לנו, הייתי מריחה ממנה את ריח האפטר-שייב המעולה שלו. אבל לקח זמן עד שהריח הזה ממש נכנס לחיי. ושם, במרפסת הסלונית, היא היתה. רירית, מתפתלת לאיטה, עולה על הספות, משאירה שובלים שקופים. בבוקר היא כבר נעלמה. פעם ניסינו לעקוב אחריה, להבין מהיכן היא מגיעה ולאן נעלמת בשעות הקטנות של הלילה. מעולם לא גילינו.
האגדה מספרת שאם מפזרים עליה מלח היא נמסה. אני כבר לא יודעת אם ניסינו את זה או שפשוט מרוב סיפורים יש לי בראש את המראה המבחיל של גוש הריר והמלח המת הזה.
אחר-כך עליתי קומות. בהתחלה לקומה שניה. אחר-כך לגג בנחלאות. ושוב לקומה השניה בשתי דירות שונות בתל-אביב. ולפני שלוש שנים הגעתי לפה. אמנם שלוש מדרגות מפרידות בין הרצפה לאדמה, ובכל זאת היא חזרה לחיי. בשקט, בהתפתלות חרישית, מגיעה עם רדת הערב ונעלמת כלא היתה בבוקר. שלוש שנים ועדיין לא הצלחתי להבין לאן היא נעלמת.
לפעמים היא נכנסת לקערת האוכל של פילי – גוש רירי וגדול שמרטיב את האוכל היבש וניזון מסופר-פרמיום לחתולים. פעם ראיתי אותה מלופפת סביב חתיכת הרעל האדום-ורוד שפיזרתי כדי להיפטר מהעכברים. היא גמעה אותו בשקיקה. ואם זה המית אותה, כבר לא ראיתי כי נהיה בוקר והיא נעלמה. בפעם אחרת היא טיפסה לי על ציור שהשארתי שכוב על הספה בזמן שישנתי והשאירה עליו את חתימתה הייחודית. לא תמצאו אותי הולכת בבית בלי להביט ברצפה. לא הייתי רוצה לחוות דריכה עליה.
כשמגיע מישהו שלא מבין, אני מסבירה שהיא שבלול שאיבד את הבית שלו. אבל הסיפור שלה מורכב יותר. כנראה שבמשך היום יש לה בית, ובלילה נודדת שנתה והיא באה להתארח בבתים שחשופים לאדמה, כמותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
