למרות שהפקידה לא קראה לי, עליתי אליה ונדחפתי בתור עם "אני רק שאלה". באמת היתה לי רק שאלה. עבודה, כבר ארבעה חודשים, היא הרי לא מתיימרת למצוא לי. "שבוע הבא אני לא אוכל לבוא ביום שלישי. אפשר לבוא בשני במקום?" היא תיק תיק תיקתקה במחשב ואישרה. מעכשיו את בשני. "מעכשיו" זה אומר בשבוע הבא. אחר-כך נגמרת העבודה הזאת שבה אני מגיעה לתל-אביב פעם בשבוע, מציגה כרטיס עובד שפג תוקפו בכניסה לעזריאלי, מחנה, חוצה את הכביש לבניין הקריה, מחתימה אצבע והולכת משם עם פתק ובו ציור של בית.
בשעתיים הפנויות הבאות אני נוהגת לשריין איזה חבר תל-אביבי שיש לו זמן לקפה. קשה להאמין כמה כאלה יש. היום שריינתי לי את "רקוויאם גרמני" שכתב בן-דוד של אימי - עמוס אילון. שקעתי בו בחדווה בבית-קפה שצופה על הריסות "הבימה" כשלידי יושב מוני מושונוב ועוד הרבה גברים אחרים שלא נראה שממהרים לשום עבודה או עיסוק.
בעמוד 30 זה נתפס. הברלין הזאת שהוא מדבר עליה בקפיצות של עשרות ומאות שנים קדימה ואחורה - בברלין הזאת אני הולכת להיות עוד שבוע. שבוע! כלומר, ביום שלישי הבא, עוד לפני שתזרח השמש, אני כבר אהיה במקום האהוב הזה - נתב"ג, ואחר-כך במטוס ואחר-כך ברכבות ואוטובוסים ובית-מלון וכל כל כל העסק. יו! טיפה של אושר התחילה להזדחל לי בין המילים המרצדות על היהודים שלא נתנו להם לחיות שם בכבוד גבוה משל בקר במשך מאות שנים.
אמא מזמינה. פעם בעשר שנים מותר להנות מהעובדה שהיא סוכנת נסיעות. בפעם שעברה זה היה טיול עם אוטו בעמק הלואר וסנט. מישל ועוד כמה מקומות יפים מסביב לפאריס. הפעם החלטנו על העירוניוּת, כשהגרמנית המדוברת שלה מהווה סוג של יתרון. היא בעניין מונומנטים. אני בעניין אווירה ואנשים. שתינו חזק בענייני נקניקיות וכרוב כבוש ובירה.
העיר האחרונה שטיילתי בה היתה מנהטן. וזה היה כל-כך מזמן שכואב לחשוב על זה בכלל. אין מה לעשות, זה פשוט מתבקש שהפעם זו תהיה ברלין!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
