נעמה עזרה לי היום לעשות אמבטיה למאיה. בזמן שהקטנה (כבר בת חודשיים!) בעטה בחדווה במים והשפריצה עלינו, תוך פיזור חיוכים קורנים לכל עבר, ניסיתי ללמד את הקטנה-קצת-פחות שירי "ראש השנה".
אני: בראש הש
נעמה: נה, בראש השנה
אני: פרחה שוש
נעמה: נה אצלי בגינה
אני: בראש הש
נעמה: נה
אני: סססססס
נעמה: סירה לבנה
אני: עגנה לה בחוף
נעמה: פתאום!
אז באמת פתאום. אפילו לא חיפשתי. טלפון מפתיע מבנדוד אהוב אך רחוק שנזכר בי והחליט לשדך לי את אחיינית-אישתו (עזבו, גם אני לא עוקבת) למטרות מגורים בדירה שלה, בזמן שהיא חיה לה באושר ועושר באפריקה. הדירה שלה, על כל תכולתה, כבר שנה עומדת ריקה מדיירים. אין לחץ. היא לא משכירה אותה למישהו מהרחוב. כרגע אני המועמדת היחידה. זה או אני שמתייחסת ממש יפה לדירה על כל תכולתה, או כלום.
עגנה לה בחוף פתאום... ארגזים? לעזוב את התבלינים והגינה והשקט שלי? להפרד מהשכנוּת עם החבר הכי טוב שלי? משכר-הדירה המגוחך? ומה אני אעשה עם הרהיטים שלי? ואיך פילי תסתדר. שלוש שנים שאנחנו לא זזות. כבר צימחנו שורשים כאן, זה לא צחוק!
ומצד שני... סירה לבנה... תל-אביב, גם אם בדרום-מזרח, זו עדיין תל-אביב. ואני אוטוטו מתחילה לעבוד בחולון. וזו דירה של גדולים. משופצת, ג'קוזי, מיזוג מרכזי, מרוהטת קומפלט בריהוט דנדש שלא נגעו בו כמעט, מאובזרת עד תום. מאה דולר יותר ממה שאני משלמת כרגע. לא כולל ארנונה (מישהו יודע להגיד כמה זה ארנונה בתל-אביב?)
ברור שאני צריכה לעבור לשם. וכמה שיותר מהר, נגיד, בראש השנה. אבל פתאום אני, ככה, משתפנת. פתאום חצי הירח הכתום הענק שהופיע פה אתמול בשקיעתו באמצע הלילה גרם לי להסס. אני אוהבת את הבית שלי. אוהבת את האדמה. אוהבת את הרהיטים שהקפתי את עצמי בהם, אוהבת את העיר הסמוכה שמספקת לי את הבריכה המצויינת, הפאב השכונתי האהוב, הסביח הכי טעים, ספריית הדיוידי הכי נעימה בעולם (אוף, עד שסוף סוף הם זוכרים איך קוראים לי...)
אני יודעת. זה הזמן לשנות. להעז. לבזבז. לקחת סיכונים. להניע. אחרי האמבטיה למאיה הלכתי לעשות אחת לעצמי בים. במילא הייתי כולי רטובה מההשפרצות שלה. נדהמתי כמה הים היה שקט ורוגע אחרי הימים האחרונים שהיו סוערים ומסוכנים. צפתי על פני המים הנעימים האלה ושרתי לי:
בראש השנה, בראש השנה
ליבנו המה בתפילה נושנה
שיפה ושונה
תהא השנה
אשר מתחילה לה היום!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
