לפעמים בא לי לצרוח, לבכות, למרוט שערות, לבעוט, להתאדות. אבל זה לא חינני פה בבלוג, אז אני לא עושה את זה בכתיבה. אני מעדנת. לא רוצה שתברחו לי. אתם חשובים לי יותר מדי. לפעמים דווקא העידון הזה הוא מה שמרגיע אותי. לפעמים זה לא עושה את העבודה ואני נשארת סוערת מבפנים, בלי שיהיה לי מענה. כשחשבתי לעשות דוקטורט על האפקט התרפויטי של מרחב הבלוגספרה, האמנתי בכל ליבי שאני אכן אמצא אפקט כזה. בינתיים הדוקטורט הולך ונקבר, וגם אני, ואני מגלה שהבלוג מספק הקלה אולי, היכרות עם אנשים, אבל במקרים של נפילות קשות, של קשיים אמיתיים, המרחב הזה מתנהג כמו החיים האמיתיים: אנשים לא אוהבים לשמוע על אנשים מסכנים, לא אוהבים לשמוע על חוסר מזל ולא על נפילות. אנחנו אוהבים הרבה יותר לשמוע על אנשים שקשה להם - אבל שמתמודדים בגבורה או בחכמה או בעזרת הומור. גם אני ככה, מודה.
כשפתחתי את הבלוג רציתי לקרוא לו "קרובה לאספלט" עם האסוציאציה של התאונה. חבר אמר לי: לא טוב. תשני. אנשים לא אוהבים אנשים מסכנים. אז שיניתי. והצלחתי, ממרחק, לספר את סיפור התאונה בלי להיראות נורא אומללה. למרות שהייתי. למרות שמאז הפרידה מאוהד והתאונה שבאה מיד אחרי אני מרגישה שאני עוברת תקופה ארוכה ארוכה של ימי-ביניים חשוכים.
ולא שאין הבזקים של טוב מפעם לפעם. פה חבר חדש שהפך להיות כמו אח, שם החלטה ללכת על מסלול מסויים שנותן בי כוחות חדשים, רגעי גרגור ופינוק אהובים של פילי, חיוך מתוק ומרגש של האחיינית החדשה, הים, הטבע, כמה שעות נפלאות עם חברות טובות בבית קפה בתל-אביב (בכלל חברים טובים- איזה מזל יש לי איתם!), בגד חדש שקניתי, קפה של בוקר, המים סביב גופי בבריכה, רגעים קסומים של מגע, ירח כתום זורח או שוקע באופק.
את כל אלה יש. ואני יודעת להעריך אותם מאוד. אבל בסך הכל הכללי אני מסתכלת על עצמי בשלוש שנים האחרונות ואני לא מרוצה ממה שאני רואה. פעם רציתי להיות משהו. היום אני סתם שורדת. מנסה למצוא לעצמי עבודה שתהיה לה משמעות ונכשלת. מנסה למצוא מנחה לדוקטורט שיהיה בעל ערך בעיני ונופלת. מנסה לגור במקום קצת יותר ראוי מאיפה שאני עכשיו ומפספסת (ההזדמנות ההיא מהפוסט הקודם נפלה...). מנסה למצוא אהבה ומתאכזבת. כמעט בכל תחומי החיים אני תקועה עכשיו. וברור שתקיעות אחת משפיעה על השניה שמשפיעה על השלישית וכו'. ואין לי איפה להוציא את התקיעות הזאת אלא כאן, גם אם במחיר קוראים אהובים שינשרו.
יכול להיות שהשפל הזה שאני נמצאת בו עכשיו הוא מן שיא כזה של סבל שבא לפני הרנסאנס. יכול להיות שאלה ייסורים אחרונים לפני שאני אתחיל לצעוד על המסלול שנכון לי. אני כרגע רואה רק עצים ושיחים סבוכים, אבל אולי מעבר לעיקול הבא מחכה לי הדרך הרחבה, היפה, הנכונה. אני לפעמים קצת מאמינה בזה. ואז תוכלו להגיד איך הכרתם את מומו ברגעים הקשים ההם שהיו לה, ואיזה יופי שהיא כבר לא שם, אה? אבל בינתיים אני כאן. בחשיכה. עומדת חשופה מולכם בבלוג שלי ואומרת, בלי עידון ובלי כיסויים: רע לי. בא לי לבכות על כתפיכם, להרטיב לכם מלא את החולצה ושאתם תלטפו לי את השיער ותשירו לי שיר יפה או תצטטו לי ציטוט חכם. אבל אתם לא חייבים. באמת! אני לא בטוחה שהייתי מרשה לכל אחד להרטיב לי ככה את החולצה במי מלח. זה לא נעים. אז אתם יכולים גם לא. זה בסדר, אני אבין.
בינתיים - שיר לעצמי, שכתבה תרצה אתר כתשובה על "שמרי נפשך" שאביה (נתן אלתרמן) כתב לה:
השמים רצים, רצים, רצים
בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים,
כל מיני דברים נעשים
יותר ויותר סמוכים.
אני נזהרת מדברים נופלים,
מאש. מרוח. משירים.
בתריסים כל מיני רוחות מכים.
כל מיני עופות מדברים.
אבל אני שומרת את נפשי מהם.
וגם איני בוכה.
אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה.
אני ברוכה.
השמים רצים.
הם אינם נוגעים
בשער ראשי שלך.
אינם מתקרבים אפילו לרוח
שבאה אלי ממך.
השמים רצים למקום אחר
והרוח סביבנו, טבעת שקופה,
כמו בערב שרב, אנחנו ירח,
הרוח סביבנו עבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
