9/2007
תחת עצי התרזה
איך מתארים מקום שטיילת בו בלי לייגע. איך מספרים על תחושות, רגעים, תגליות, טעמים, אויר, ריחות, רגשות. לרגע חשבתי שאספר לכם הכל בתמונות. אחיטוב תמונות. אבל החלטתי לשלב. קצת וקצת.
אז אני אתחיל בשמים, כי הם היו הכי אטרקציה בברלין, חסכו מאיתנו לקנות מטריה (סוכנת-נסיעות וביתה שכחו להביא מהבית) וכי הם של כולם. של מזרח ומערב, של לפני המלחמות ואחריהן וביניהן, של יהודים וקתולים ופרוטסטנטים, של עשירים ועניים, של גרמנים ותורכים, של תיירים ומקומיים:
מתוך הכיפה של הרייכסטאג (הפרלמנט) - שקיפות הדמוקרטיה
נראה עתיק אבל לא. הכל הכל הכל שם משוחזר, אחרי שנהרס במלחה"ע השניה ("וחבל שלא הרסו להם יותר" - מומו לאמא שלה ברגע של תובנה)
פסל שעומד בכיכר שממנה נמשך רחוב ארוך ארוך (בחלק המערבי) שמגיע עד שער ברנדנבורג. ברחוב הזה נערכו כל התהלוכות של הנאצים. עכשיו גיליתי שאין לי שום תמונה של הרחוב עצמו. לא מפליא. תחושת קבס קשה עלתה בי כל פעם שעברנו במקום היפהפה הזה.
בתמונה הבאה נמצא שער ברנדנבורג שהפריד עד לפני 18 שנים בין מזרח למערב. אלת הניצחון פונה לכיוון המזרחי דווקא...
משם, לכיוון מזרח, מתחיל רחוב שנקרא אונטר דן-לינדן: "תחת עצי התרזה". אלה אותם עצים שהיטלר כרת כשעלה לשילטון, ששתלו אותם מחדש לא מזמן והם צעירים ועדינים ואותם עצים שהקנצלרית הנוכחית החליטה לתרום לישראל, באיזו אמונה מוזרה שהם יחזיקו כאן מעמד.
כנסיה שנהרסה רק בחלקה בהפצצות המאסיביות של בעלות הברית על העיר, לצד אחת חדשה
ככה זה נראה ממבט קצת יותר מרוחק:
כשמורידים קצת את העיניים אפשר לראות איך העיר הזאת, ש- 90% ממנה הופצץ ונהרס, משתפצת ללא הרף. העגורנים אורבים כמעט בכל פינה:
לטייל עם עוד בנאדם זה לא תמיד פשוט. אנחנו שונים באיך שאנחנו מסתכלים על דברים, מגלים, טועמים. אמא שלי טיילה כבר בכל העולם, לרוב בטיולים מאורגנים מטעם עבודתה. היא רצתה לקחת לנו מדריך (90 יורו לשעתיים!). אני רציתי לגלות את ברלין לבד. היא רצתה ללכת להיי-לייטס, אבל לא למוזיאונים. אני העדפתי שכונות קטנות, בתי קפה וגלריות. צריך היה לעשות הרבה פשרות מכל הכיוונים. לוותר. אבל הצלחנו, אני חושבת, ברוב הפעמים. הגרמנית שלה והניווט שלי, האופטימיות שלה והפסימיות שלי (וגם ההיפך). הנדיבות הייקית שלה והחוצפה הישראלית שלי. והכי הכי האוכל. אחח, כמה שהכל היה טעים!
הדובים שם, סמל העיר, נמצאים בכל פינה. ליטפתי אותם, צילמתי אותם, והבנתי שעדיף לי לחסוך את הכסף בשביל עוד איזו חזיה או סוודר מגניב, מאשר לבזבז עליהם את הוני. נו, כבר לא ילדה בכל זאת.
חלק מהחומה שעוד השתמר (כנראה. אולי גם זה כבר חדש...) ושאהבתי במיוחד.
זהו. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו שוב כאן. קילפתי מעילים וז'קטים, הורדתי צעיפים, חלצתי מגפיים, גיליתי שפילי עוד בחיים עם קערה מלאה באוכל (ששם לה ר' שכני וחברי היקר, כפרעליו), ואפילו לא כועסת שהשארתי אותה לבד סופשבוע כזה ארוך. אני חושבת שהדבר הכי טוב שקרה בטיול הזה היה שבאמת הצלחתי ברוב הזמן לא לחשוב על "החיים שלי" ופשוט להתעסק ביומיום של מקום אחר. אמנם מקום כבד-היסטוריה ולא פשוט, אבל מקום שרחוק מהחיים הקטנים שלי פה. חזרתי יותר שמחה, יותר מאמינה, אפילו קצת יותר שקטה. סוג של כדור אנטי-דפרסנט שאין לדעת לכמה זמן הוא פועל, אבל מאפשר להחזיק את הראש למעלה ואולי בדרך לקבל גם כמה נשימות מחיות במיוחד.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
