הרבה יצא לי לטייל ביממת הכיפור האחרונה ברחובות תל-אביב. טיול-שדרות כזה. מצאתי את עצמי הולכת לאט לאט וחושבת. זה לא קורה הרבה. כנראה משהו באין-מכוניות-יש-מלא-אופניים עשה לי את זה. וגם האנשים שקראו במדשאות הקטנות והכלבים שהתרוצצו שיכורים משמחת החופש הכניסו אותי למצברוח של הגיגים. בשלב מסויים קלטתי שאני כבר לא מבחינה בכל אלה ושוקעת במחשבות. מחשבות כאלה של השכל, לא של הרגש.
אז זה הלך בערך ככה: חשבתי לי שכל חיי מה שנותן לי את הדלק, את האנרגיה, את החיוניות והשמחה זו ידיעת היציבות. לא היציבות הפיסית כל-כך כמו זו הנפשית. ובתוך זה גם היציבות הזוגית. ואולי בעיקר היא. שנים ארוכות, גם כשהיו דרמות והחיים היו קשים או לא הוגנים, חשתי ביציבות הזאת. חשתי בעובדה שיש מישהו בעולם שאוהב אותי ויודע מה קורה איתי. וכשלא היה, בזמנים קצרים, ידעתי בליבי שיהיה. זה היה בתוכי.
כך עד גיל 29 והפרידה השוברת מאיתי (נמאס לי לקרוא לו אוהד. השם הזה לגמרי לא מתאים לו!). בשנה הראשונה של רווקותי עוד פיעמה בי התקווה ליציבות הזוגית באופן טבעי. אבל זה הלך ונמוג עם כל דייט כושל או מערכת יחסים שלא היתה מספיק טובה. פתאום מצאתי את עצמי צרכנית אובססיבית של תקווה. אם היה איזה דייט באופק, פוטנציאל ליציבות אמיתית, הייתי נכנסת למן שלווה, לתחושת בית. הייתי מניעה את עצמי על דלק התקווה ומתמלאת חיים. כשהאכזבה הגיעה מכך שגם הפעם זה לא זה, הייתי נכבית, כמו מכונית באמצע כביש ראשי סואן שפתאום נגמר לה הדלק. אז נגררים לשוליים ומחכים למושיע. במקרה הטוב זו תהיה הפסיכולוגית או חברה טובה, במקרה הרע והיותר שכיח - קביעת דייט נוסף וחידוש הטאנק. חברים אמרו לי שהתקווה הזו טובה. אני הסכמתי שכל עוד היא שם אני מתפקדת יופי, אבל שלרוב היא אשליה מתעתעת.
המשכתי ללכת תחת עצי הפיקוס שמצניחים את פירותיהם על המדרכה, ראיתי משפחות, זוגות, זקנים משחקים קלפים עם מטפליהם הפיליפינים וחשבתי שיום כיפור הוא זמן טוב להחליט על מה אני הולכת לעבוד השנה. מצאתי שני כיווני עבודה אפשריים ומנוגדים:
הכיוון הראשון יהיה למגר את התקווה. להפסיק לחיות לפיה. למצוא סוג אחר של דלק למנוע שלי. לא מקווה יותר ליציבות, לזוגיות, לילדים. לעומת זאת מקווה אולי לקריירה ויצירה והצלחה בעזרה לאנשים. זה אומר לא לצאת לדייטים. זה אומר לסגור את המנוי בג'יידייט. זה אומר להפסיק להסתכל על בנים סביבי כאילו הם אלה שיביאו לי את היציבות הזוגית המיוחלת הזאת. זה אומר שתוך שנה אני כבר בכלל לא אצטרך להשתמש במשפט "יציבות זוגית מיוחלת". זה לא יהיה קל, אבל זה יעד מכובד.
הכיוון השני הפוך לגמרי. זה כיוון שבו תהיה החלטה חד משמעית לא לאבד את התקווה הזו. להזין את המיכל שלי כל הזמן, בלי להגיע למצבים שהוא מתרוקן. זה אומר דייטים. זה אומר לחפש. זה אומר להחליט שאני בשלה ומסוגלת ורוצה ולמצוא את האחד בכל מחיר. טוב, לא בכל מחיר. הקווים האדומים עדיין קיימים. אבל גם במחיר של להתעייף למשל.
אז תגידו: איזון. ותגידו: פשרה. ותגידו: לא צריך ללכת לשני פתרונות קיצוניים כל-כך. יש גם דרך אמצע. אבל אני מרגישה שבאמצע הייתי בשלוש השנים האחרונות, וזה לא קידם אותי, וצריך לעשות כאן עכשיו עבודה קצת יותר מרוכזת ורצינית כדי להציל את עצמי מהנפילות הכל-כך כואבות האלה של השוליים. כי לחכות בשוליים עד שהטאנק יתמלא איכשהו זה נורא נורא כואב. ואני לא רוצה יותר כואב.