נעניתי להזמנה של יונת לכתוב, מתוך כך שאני הולכת לעשות הרבה הרבה תרגילים כאלה לאחרים השנה.
רציתי לדעת איך זה מרגיש.
אז ככה זה מרגיש...
עָבַרְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ לָמַדְתִּי בִּנְעוּרָי
וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי,
בטוח היה שם יותר מדנה כהן.
ומה בעצם קרה לפני שהיא מתה לנו בסוף כיתה ו'?
מה קרה לפני שבאו להודיע לכיתה ו'1 איך נמחצה מתחת למכונית
ובבת אחת
נמחץ לי זכרון בית הספר שלי?
נותרו זכרונות מטושטשים מבכי:
שיחקתי גומי והרבה חבל
"גברת עגבניה, צומחת בגינה"
וגולות וגוגאים.
כדור המחניים, שמצאתי יום אחד, מפונצ'ר, ברחוב
ותיקנתי עם רגשות אשם על שאני גנבת
הכניס אותי לכל המשחקים
למרות שבמילא היתה לי זריקה מעולה
והייתי פוגעת חזק עם הכדור בילדים.
והיה החרם בכיתה ג' שזיוית עשתה עלי
כי שלחתי לה מכתב מלא קללות רעות
כתובות בטושים צבעוניים.
והיו ריקודי-עם בהפסקות
עם בגדים מיוחדים, ושמלות
ואחר-כך גם הופעות בכיכר דה-שליט ביום העצמאות.
ובהופעת הסיום בסוף כיתה ו', שבוע אחרי הלוויה
רותם הקריאה לה מכתב פרידה שכתבתי בשבילה
ואני החלפתי אותה בשורה הראשונה של "הריקוד התימני"
והבנתי שגמרתי להיות ילדה. ונפרדתי מבית-הספר לתמיד.
בחופש הגדול אשפזו אותי על דלקת ריאות קשה
שחטפתי מרוב נשימות של אויר בית קברות
ומחנק הדמעות.
עברתי ליד בית הספר שבו למדתי בנעורי
ואמרתי אל ליבי,
היה בך דנה כהן ומוות. אבל היתה גם ילדוּת.
אולי עכשיו, כשאני חוזרת כמטפלת, בוגרת, מפוכחת,
בצעד לא תימני
הגיע הזמן להתחיל לזכור גם אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
