לפעמים נדמה לי שאתם יודעים עלי הכל. לפעמים נדמה לי שכולם יודעים עלי הכל. ואז אני צריכה את המטפלת שלי שתגיד לי שאני מאוד לבושה פה, בבלוג, ואולי גם בחיים, כדי להבין שאני כנראה צריכה להגיד דברים יותר ברור.
אז הנה פוסט ברור:
כבר שבועיים, מאז חופש סוכות, שהחיים שלי לגמרי התהפכו.
התחלתי לעבוד באינטנסיביות עם ילדים מאוד קשים. במקביל, וללא קשר לכל הגיון שהוא, הפכתי לתפרנית-על (טוב, יש הגיון: נגמרה תקופת אבטלת ההייטק שלי ועכשיו אני עובדת על משכורת שלא מגיעה למינימום).
אני גומרת את הימים שלי על ארבע, בלי שום חשק ו/או יכולת לעשות שומדבר. לפעמים גם מחשב הוא לא אופציה.
ככה זה בראשון-שני-שלישי.
ברביעי יש לי ילד אחד בצהריים וחוג ציור בערב. תגידו שזה יופי של דבר: יום חופש!
אבל ביום הזה, כבר קצת באופן עקבי, אני מוצאת את עצמי קורסת פיזית ונהיית חולה. מיגרנות איומות תוקפות אותי, צינון קשה שמסכם את המזגנים של ימי תחילת השבוע והרגשה רעה באופן כללי. כן, גם קצת דכאון. או אולי לא קצת.
ביום חמישי אני עובדת כבר פחות וכל העסק חוזר לאיזון הגיוני לקראת סוף השבוע הנכסף, שבו אני עוד בנסיונות התאוששות מהשפעת שלא מרפה.
אני יודעת שאני עוד חדשה בלעבוד. לא עבדתי כבר יותר מחצי שנה - בעצם מאז הניתוח ההוא מלפני מלא זמן שלכבודו פתחתי את הבלוג. הגוף שלי לא מבין את השוק הזה של לקום בשש וחצי בבוקר ולנסוע כמעט שעה לעבודה. השכל לא תופס איך הוא אמור לתפקד כל-כך הרבה שעות ברציפות. הרגש לא מסוגל להכיל כל-כך הרבה סיפורים קשים בבת-אחת. אני לא זוכרת איך עושים את כל זה.
והלב - הלב לא רק שלא זוכר - הוא לא יודע מה זה שאין שום גבר באופק. סגירת כרטיס הג'יידייט היתה סוג של שוק בפני עצמו, שגורם לי להבין שאף פעם בחיי - באמת שאף פעם - לא השארתי את עצמי ככה בלי אופק זוגי, גם אם זה היה רק אשליה של אופק. אז גם עם השינוי הזה אני עוד לא כל-כך יודעת להתמודד.
אה, ויש גם את עניין הסיגריות. שמחזיק מעמד כבר חודשיים. או אולי קצת יותר. ואת העליה במשקל בעקבות כך, ואת הרצון העז לסיגריה ברגעים כאלה של קושי. ואת הידיעה שאין ולא תהיה סיגריה.
כשחזרתי מהטיפול הקשה במיוחד בילד בן 4 שהיה לי היום, השמים נראו כמו סוף העולם. והתחיל לטפטף. ואז קלטתי שאני צריכה להפעיל את הוישרים, כי הטיפות הפכו לגשם של ממש. עצרתי במכולת הצ'כונתית לקנות חלב. נכנסתי רטובה מגשם. בעלת המכולת השמנה ישבה מול מאוורר וטלויזיה. לקחתי שלושה ליטר חלב, שילמתי, ואמרתי לה: ראית מה הולך בחוץ? היא לא ראתה. את חייבת לראות! הפתעתי את עצמי באנרגיה שלא חשבתי שיש לי. כזו אנרגיה שהיא הקימה את הישבן הענק שלה ויצאה איתי החוצה לראות את שמי סוף העולם ולהריח את הגשם. היא היתה לגמרי מאושרת. את מריחה את האדמה? שאלה. לא, גמגמתי. תריחי תריחי. ניסיתי מבעד לנחיריים הסתומים שלי להריח. לא הצלחתי. אבל נפרדתי ממנה בחיוך אמיתי של גשם ראשון, ולא שכחתי לצלם את השמים שמול המכולת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
