לי הביאה את השיר הזה של לאה גולדברג, והעלתה בי ממעמקים את סודות האהבה שהיו בי:
את ריח מטר האביב שעלה מאבני המרצפת
את מנגינת אורות הפנסים, את אגדת הכינור
את כוכבי המרום שטבעו בכוסי המברקת
את הכל, את הכל אזכור.
ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה.
היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
וכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא אתה.
הסגידה לאהבה, להתאהבות, לתחושה הזאת של צחוק שנסתר בכל ניצן פוקע, חוזרת אצלי 6 שנים אחורה לגיל אותו טומסה מנסה לנער מעצמה בימים אלה.
הייתי בת 26 – הגיל הכי יפה בחיי. גרתי בדירת גג מופלאה בנחלאות שבירושלים והתחלתי ללמוד רישום במוזיאון. הייתי מציירת בפחם את עצמי בעירום מול המראה. רק לפני חצי שנה נפרדתי מא' אחרי 5 שנים של יחד אינטנסיבי ונשמתי נשימה מאוד גדולה של חופש. הייתי עסוקה בסיום העבודות הסמינריוניות של התואר הראשון ועבדתי במעון לילדים שעברו התעללויות ושהוצאו מבתיהם בצו בית משפט. בבית הייתי מדליקה לעצמי נרות, מנגנת על גיטרה, מעשנת את הסיגריה האחת היומית שלי אל מול השקיעה, אוכלת אבטיח על הגג עם חברותיי שגרו בשכונה ומספרת להן על אהבתי הגדולה למיתולוגי. אחת מהן הביאה אז את הספר "שאהבה נפשי" של גיל הראבן לתודעתנו, שדיבר על אהבה חד-צדדית שהיא עד הסוף, הכי אמיתית שיש, וסגדנו לו. עם ב' הייתי עושה טיולים בנחלאות במקומות שמוזכרים בספר ועם ג' הייתי מדברת על זה שאין כמו להיות מאושרים מעצם האהבה למישהו אחר. לא היה לי ספק שהפרידה מא' היתה נכונה. היה לי כיף איתו והוא היה החבר הכי טוב שלי, אבל לא היה שם את הכיווצ'וץ' הזה בלב שעושה האהבה. ואני חיפשתי אז כיווצ'וצ'ים, אותם המיתולוגי סיפק בשפע.
היינו עושים את כל המשמרות ביחד בבית הילדים וכשאלה היו משמרות לילה היינו משוחחים שעות ארוכות על החיים ועל עצמנו. אם להיות כנה, אני חושבת שבעיקר הוא דיבר ואני הקשבתי. רק ילד שהתעורר מסיוט או ילדה שהרטיבה במיטה היו קוטעים אותנו. בסופי המשמרות, בתשע בבוקר, היינו הולכים לארומה בעמק רפאים, שהיה אז רק ירושלמי, אוכלים חצי סנדוויץ', שותים קפה ומעשנים סיגריה. הייתי חוזרת ממוטטת מהמשמרות האלה איתו. ולא בגלל שלא ישנתי כל הלילה, אלא כי נדרשה כל-כך הרבה אנרגיה כדי להכיל את האהבה הלא ממומשת הזאת, מבלי לחשוף אותה מולו.
היו ימי קיץ אז והייתי בת 26. אני חושבת שאהבתי את עצמי מאוד. את יום הולדתי חגגתי בחצר המדהימה של זוג חברים בעין-כרם. פיזרתי נרות בכל מקום, קצת אוכל, יין ומוסיקה. הרבה אנשים הגיעו אז. ישבו בחצר הקסומה שניבטה על נוף הררי מדהים ועל הסכר של בית זית, ודיברו ביניהם בשקט. כשאחותי הגיעה מתל-אביב היא נדהמה שאין כאן אלכוהול כבד או סמים, ושאנשים באמת נהנים מסתם לשבת ולדבר. זה היה מחזה סוריאליסטי עבורה. לבשתי שמלה לבנה וקיבלתי בשמחה את הבשורה שהחברה של המיתולוגי לא הגיעה, יחד עם הספר שהביא לי במתנה. בדיעבד אמר לי שאז הבין שהוא מרגיש משהו, כי השקיע קצת יותר זמן מהרגיל בבחירת הספר: הרפתקות החייל איבן צ'ונקין של ולדימיר ווינוביץ'. מאוד לא הסגנון שלי, אגב.
חצי שנה חייתי ככה, מאוהבת עד כלות אהבה חסרת סיכוי. בעבודה אף אחד לא ידע מכך, חוץ מל', שמאוד נלחצה מהרעיון שאולי גם בחבר שלה יש מישהי שמאוהבת בסתר. כשלעצמי לא חשבתי שאני עושה משהו רע כלפי החברה הנוכחית שהיתה לו. ניסיתי לצאת עם גברים אחרים, שהחווירו לעומת המיתולוגי. היה את י' שיצאתי איתו כמעט חודשיים רק כי האמנתי שהוא יצליח למחוק את העיסוק האובססיבי שלי בו. הוא לא הצליח. כשהמיתולוגי צלצל להגיד שנפרד מהחברה שלו ו"בואי נצא לשתות בירה" זרקתי הכל ובאתי. ידעתי שאני צריכה להתאפק עוד קצת ולא להתנפל עליו. ידעתי שהוא צריך עכשיו זמן לבד. זה כאב כל-כך להתאפק.
אני חושבת עכשיו שגיל 26 היה מצויין לא רק בגללו. זו היתה שנה שגדלתי בה המון. שהתחלתי להבין מי אני מחוץ למערכות יחסים שליוו אותי מאז גיל ההתבגרות. למדתי אז לראשונה להנות מהלבד ומהכשרונות שלי. למדתי איך להשתמש במקדחה ולהכין לבד ארוחות טעימות. בשנה הזו נסעתי עם ב' לצ'כיה לאחד הטיולים המוצלחים שהיו לי, ועם ההורים שלי לאיטליה לקצת אגמים וניוקי.
תכננתי לנסוע להודו ברגע שאסיים את העבודות הסמינריוניות. הפנטזיה שלי היתה לכתוב מכתב אהבה למיתולוגי, אותו יקרא כשאהיה כבר באויר. אבל הוא הקדים אותי. חודש וחצי אחרי שנפרד מהחברה שלו, אחרי סיבוב בארים ירושלמים, בעודנו יושבים על המדרכה מול הבית שלי, ליטף לי את הגב תוך מלמול משהו על זה שכמה חבל שאני נוסעת.
כשהתנשקנו הוא רעד. זה היה קסום עבורי. ומאוד מרגש. הצעתי שנעלה אלי, לא מאמינה שכל זה באמת מתרחש. שכבנו חמש פעמים באותו הלילה, נרדמים מותשים ומתעוררים מיד, משתאים בכל פעם מחדש. התפוצצתי מרוב אושר. ביומן שלי ציטטתי אותו אומר: "אנחנו כבר מלופפים זה בזו" ו"הפעם זה אמיתי. אם זו לא את זו כבר לא תהיה אף אחת אחרת". אל מול תמונות התאומים הקורסים בטלויזיה דיברנו על חתונה ועל איך נקרא לילדים שלנו.
הייתי בת 26, והייתי פשוט מאושרת. לכל מי שפגשתי בהודו סיפרתי את סיפור אהבתנו. סיפור של הפי אנד. בפתק שהטמנתי איפשהו ביקשתי שכל זה לא ייגמר לעולם.
שנה אחרי שהיינו ביחד, כבר בת 27, כתבתי:
את בקבוק היין
המשובח
כבר פתחתי
ושתיתי
שיכורה מעומק הסודות.
עכשיו, אמרתי לאהובי,
אפשר למות.
והלכתי לישון.
כשהפטישים הלמו
בבוקר שאחרי,
ניגשתי למקרר
בשקט, שלא להעיר
ושתיתי מים.
כבר שלוש שנים שאני שותה רק מים. לפעמים מזדמן לי איזה יין זול, שאני נאלצת לירוק מהר פן אורעל. אני מתגעגעת לתחושה ההיא, ל"אגדת הכינור", להתעלות הנפש הזו.
כשאומרים לי שאני נראית בת 26 זה לא נשמע לי מוזר. לפעמים אני חושבת שאולי באמת קצת נתקעתי שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
