מאז שהתחלתי להתאפס על שעות העבודה החדשות שלי, הבנתי שעלי להפרד משחיית הבוקר. כשבמילא קמים בשש וחצי, יורדת פלאים המוטיבציה לקום שעה קודם רק כדי לשחות.
וכך גיליתי את שעות הערב בבריכה, שזה לא מכבר עשיתי בה מנוי חדש לשנה הקרובה.
לעומת שעות הבוקר, בהן מככבים בעיקר משכימי הקום הקשישים, בשעות הערב יש ערבוב נאה של ילדים בשעורי-שחיה וגברברים שסיימו, כמוני, את יום עבודתם.
אתמול הגעתי בדיוק ברגע בו לא היה אף אחד בבריכה. האורות דולקים ומשתקפים במשחקי אור-צל בטורקיז העמוק, והמים נראים כמו נפרש משטח ענק של צלופן יפהפה עוד לפני שהתקמט.
אני מתיישבת על שפת הבריכה, מנסה להרגיל את הרגליים שלי לקור הפושר של המים. רגע של חוסר נשימה כשהגוף שלי כולו מחליק למים, והתנועה מתחילה. אני חוצה את המלבן החלק לאורכו, הלוך ושוב, הלוך ושוב, חותכת את המים וחושבת כמה אנרגיות אספתי במהלך היום שיוצאות עכשיו לתוך השרירים של הגוף. כה שונה מהבוקר, בו הגוף עוד לא התעורר ועוד מתקשה לקלוט אליו את הכוחות האלה. יד שמאל כבר כמעט שווה לימין. שתיהן נשלחות קדימה לתנועת חץ שכלל אינה מובנת מאליה, ואני מחייכת לתוך הבועות הקטנות שהפה שלי עושה. המים נעימים לגוף שלי עכשיו. הם עוטפים ומערסלים, הם מלטפים אותי במקומות שאני אוהבת ומאפשרים לי לשקוע בדיבור עצמי שקט. כשקבוצת הילדים מתחילה את שעור השחיה שלה, אני כבר לא שם. רק שמה לב, במסלול שלידי, בגוף גברי שהצטרף לקצב שלי. אנחנו חותכים את המים, הלוך ושוב הלוך ושוב. כל אחד עם עולמו ומחשבותיו ושנינו יחד בתנועה קצובה, הרמונית, ובאדוות קטנות שנשלחות מאיתנו אל הגוף המתאמץ השני. אני סופרת. על כל תשע בריכות של שחיית חזה מגיעה אחת שהיא הפרס – שחיית גב. בתנוחה הזו אני בכוונה מטביעה את עצמי קצת, מרגישה את המים מנשקים את פני ומתרוממת חזרה אל שפתם. רגע לפני קו הסיום אני שולחת את היד הבריאה אחורה כדי להרגיש בקיר שמסמל את סוף המסלול. אהה.
בבריכה הארבעים אני נעצרת. סוקרת קצת את הסביבה, מהנהנת בחיוך לשותף שלי לקצב, ומשייטת לסולם לבצע התמתחויות כדי לשחרר את הגב התחתון וכדי לעשות את המעבר החוצה קל יותר.
קשה הפרידה מהמים. הייתי רוצה להשאר מכורבלת שם עוד קצת. להירדם במעמקים החובקים. אבל מהרגע שכל זה נגמר מתעורר בי כבר דחף לנוע הלאה, אל הזרם החזק של המקלחות והשמפו המפנק והמגבת הרכה והמראה הענקית שמשקפת לי שוב ושוב את הגוף שלי – שלפעמים הוא מוכר ואהוב ולפעמים אני בקושי מזהה אותו. אני עומדת מול המראה, בוחנת, עד שמישהי נכנסת למלתחות ואני ממהרת להתלבש. תודה, אני לוחשת לשעה שעברה כעת, תודה שנתת לי להרגיש את עצמי עכשיו כל-כך הוֹוַה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
