כבר בזמן שישבתי מולו, מרוקנת במהירות את חצי ליטר הבירה שהזמנתי לי ברגע פזיז אחד, חשבתי איפה אני הולכת לשפוך את הגועל של הפגישה הזו. בפעם הראשונה בחיי, שלפתי את הסלולרי מול בחור שרק לפני שעה הכרתי וסימסתי לבלונדה שאני רוצה להגיע למקום שבו היא מברמנת והמעדומה משפפת (ככה אומרים?) כדי שהערב לא ייגמר לי בטעם כל-כך רע וכדי שהשבוע יצליח להתחיל לי סוף סוף בטוב.
רגע הבהרה: אני לא רוצה לכתוב כאן פוסט מזיל ריר על דייטים. זו לא המטרה. אני מותשת וחבולה וזקוקה לסיבוב נופים בצפון (כמו שקיבלתי מאנפ המלך) איזו סיגריה (כמו ההיא שחלקה איתי המעדומה), שלוק של בושמילס (הבלונדה), ביס חלומי של עוגת גבינה (שוב המעדומה) ואהבה. הם עשו את כל זה במציאות. עכשיו הזמן שלי לבקש את זה פה, בבית הוירטואלי שלי.
אז אחרי שלושה שבועות של נסיונות היגמלות רציניים מהאתר ההוא שלא נזכיר את שמו, נכנסתי אליו שוב "רק כדי לבדוק הודעות". היתה אחת שחיכתה בסבלנות עוד מלפני שסגרתי את הכרטיס. עניתי לו והתחילה התכתבות ענפה אם כי מעט מעייפת. הבחור – נקרא לו עכבר הכפר – איכותי לכל הדעות – היה מעט טרחן אבל הפליא בידיעותיו על שירה ואמנות, על ספרות וטיפול, על שחיה ופוליטיקה, על היסטוריה ובישול ואחיינים. הוא התעניין בי ועשה רושם של "גברי אך רגיש". הוא כתב לאט מדי לטעמי, אבל נשמע לי מספיק מעניין כדי שאחכה דקות ארוכות בין משפט למשפט. כששלח תמונה חשבתי שזהו, זכיתי באמת. הוא נראה צעיר מ 37 השנים עליהן העיד ובכלל חתיך ומקסים באופן כללי. הוא סיפר שהוא גר בקיבוץ בצפון ומעולם בעצם לא עזב אותו. גם לא לטיול-של-אחרי-צבא. בקושי לתל-אביב. חשדתי שהוא מדבר כבד ומעצבן, בהכניסו את השם שלי לפחות פעם או פעמיים לכל משפט "זה נושא נורא חשוב, מומו, ולצערי כשאת קוראת את התגובות ואת הטוקבקיסטים מומו את נחרדת". היה ברור שעצם העובדה שהוא שם ואני פה הולכת להקשות מאוד, אבל הוא טען שזה לא רחוק בכלל ואני חשבתי לעצמי שאם הוא אהבת חיי המרחק באמת יתקצר בשם האהבה. על המרחק המנטלי של קיבוצניק שורשי לא חשבתי בכלל. מה אני יודעת על קיבוצניקים אני.
כששתי תוכניות שונות לגמרי התחברו לכדי טרמפ לצפון עם אנפוקוסד + אפשרות אירוח אצל חברה שכבר כמה זמן רציתי לפגוש, קפצתי על ההזדמנות ושלחתי לו הודעה שאני בסביבה ושיצלצל. כבר בטלפון היה לי לא נעים. החברה הסבירה לי שזה דיבור של קיבוצניק. זר (ואני זרה) לא ידע להסבירו. ובכל זאת בצהרי שבת נפגשנו, באיזה בית קפה קיבוצי. הוא היה טוב-לב. חכם. מתחשב. הוא נראה בן 55 והרגשתי שאני יוצאת עם הדוד שלי, הפרות, תנועת העבודה והשפם גם יחד. הוא התעניין ועניין אבל אני רק רציתי לברוח משם. הרגשתי שזו סטיה. שהדבר הזה לא אפשרי. באמתלה שהטרמפ שלי כבר רוצה לצאת חזרה למרכז, הפגישה נקטעה אחרי שעה ואני הרגשתי שזו היתה חוויה ביזארית ומיותרת. בדרך חזרה טמטמתי לאנפ את השכל על הדייט הזה ועל דייטים בכלל. בחרמנותי הרבה ניסיתי להסביר לו את התאוריה שפיתחתי על כך שפגישה שלא נגמרת בנשיקה לא שווה כלום. אנפ, האם תסלח לי על הקשקוש הזה? הייתי קצת מוצפת!
תוך כדי נסיעה חזרה צלצל אלי עכבר העיר. חזרתי אליו כבר מהבית (הייתי באמצע שטיפת מוח לאנפ, אחרי הכל). ר' חברי הטוב הכיר אותו בישיבה של ששי בצהריים בתל-אביב וחשב שאנחנו מתאימים. חיש קל העביר טלפונים וכך יצא ששעות ספורות בלבד אחרי דייט אחד כבר מצאתי את עצמי מדברת עם הדייט הבא. ככה זה כשמייבשים אותי שלושה חודשים בלי סקס. השיחה היתה מקסימה וקולחת. הוא נשמע חמוד, מעניין וחכם. האמת – לא היה לי ממש אכפת. אם ר' אמר שאנחנו מתאימים אז ר' יודע. גם חיצונית הוא הבטיח לי שלא אתאכזב. ולא שאני מהמתאכזבות במהירות ממראה חיצוני. מספיק שיהיה גבוה וכל השאר היסטוריה. אה, ושלא ידבר כמו קיבוצניק. קבענו שנדבר למחרת ונפגש.
בינתיים קיבלתי מייל וסמס ועוד מייל ועוד סמס מעכבר הכפר. חשבתי על זה ואני לא אצטט כאן את מה שכתב. לא יפה. רק אספר שזה היה רומנטי להפליא ומביך להחריד. הוא לא קלט אותי בשיט. הוא רוצה להפגש ולהמשיך להכיר. עצי הזית הצפוניים קוראים לי לשוב לצפון. ושלא תבינו לא נכון. הצפון מהמם בעיני, אבל...
למחרת צלצלתי כדי לקבוע פגישה עם עכבר העיר, לא לפני ששלחתי מייל יפה, מנומס ולא מפורט מדי לעכבר הכפר שהיה מקסים והכל, אבל אני לא רואה לזה עתיד. הוא לא קיבל את זה. מה, הוא פראייר תל-אביבי? כשבחורה אומרת לא, למה היא מתכוונת? בואי ננסה לבנות גשר במקום ליפול לבור, הוא הציע. עכבר העיר, לעומת זאת, נשמע קצת פחות נחמד. הוא הציע, כאילו זה ברור מאליו, שאני אגיע לעיר הגדולה. הוא עם טוסטוס ולא ממש נוח לו להגיע לאזור שלי (ואותי לא תמצאו משכנעת אופנוענים לנסוע בכביש הנורא הזה). הוא הזמין אותי לפאב השכונתי שלו, חצי דקה מהבית, התפאר. חשבתי לי ש-הופה. התחלה לא טובה. בנאדם, אם אתה רוצה, אולי, להיות איתי בקשר נראה לי שלפעמים גם תצטרך להגיע לכאן, לא? להתאמץ קצת יותר מאשר חצי דקה מהבית?
החלקתי. במילא התחשק לי על העיר הגדולה אחרי הגיחה לצפון ולעודף הטבע שהיה לי שם. שיהיה. דייט בתל-אביב. אז אולי הוא טיפוס לא נחמד. לא יודעת. אולי הוא אפילו אנטיפת. אולי הייתי צריכה להבין את זה כשסיפר לי שחזר מטיול בסין שם טייל במשך חודש לגמרי לגמרי לבד? בחיים לא ישבתי מול בנאדם, חתיך כהבטחתו של ר', עם מלאי של נושאי שיחה משותפים, והרגשתי כה דחויה. עוד לפני שהרגש העביר את המסר לשכל, הספיק הפה לבקש את חצי ליטר הבירה שלי. וגם צ'ייסר וויסקי, שיהיה. הוא הזמין רבע ליטר (!) אחר-כך, כשראה שבכל זאת לוקח לי קצת זמן לסיים את הבירה שלי, הזמין עוד רבע. בדרך-כלל, גם אם אני קולטת שזה לא זה, אני מאפשרת לעצמי להנות מהמפגש עם בנאדם חדש. במקרה הזה, נשבה אלי רוח כל-כך קרה, והיה לי כל-כך לא נעים שהייתי ממש חייבת להיחלץ משם. בדיוק שעה עברה מתחילת הדייט עד שקיבלתי מהבלונדה תשובה בסמס שהיא מברמנת ואני מוזמנת להגיע. שיו. דייט ראשון בחיי שהסלולרי היה מונח על השולחן. שאלתי אם הוא מלווה אותי לאוטו. הוא אמר ש... נו, בסדר. ובפרידה, כשכבר התחלתי להתרחק, אמר שהיה בהחלט מעניין. גמגמתי "כן, היה מעניין" בזמן שהסיריון שלי כבר טרטר מהחניה המושלמת החוצה אל עבר הנשמות שקיבלו אותי ואת ראשי החפוי.
היום הסתובבתי כל היום עם עיניים מצומצמות. מאלכוהול? מעייפות? מאכזבה מרה? שאלתי את הילדים איך היה להם סוף השבוע. הם מלמלו לי כל מיני תשובות על אופניים ועל דודים ועל לשבת כל היום בבית ולא לעשות כלום. כשכמה מהם שאלו אותי בחזרה סיפרתי שטיילתי בצפון וראיתי את הכנרת היפה (אם כי קצת מרוקנת ממים). לילד אחד שאוהב גאוגרפיה ציירתי את הירמוך שמפריד בין ישראל לירדן, והראיתי לו ששם, ליד הגדר, נסעתי. למורה ששאלה אותי אם אני מרגישה טוב עניתי שיצאתי לבלות אתמול בלילה בת"א. לא תיקנתי אותה כשעשתה מן "אההה" מחוייך. אולי כי באותו הרגע באמת עלה לחיכי זכר טעם עוגת הגבינה שהגישה לי המעדומה, והכל נשכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
