אז מה, שלוש שנים?
כן. בדיוק היום זה שלוש.
וזה משמעותי, התאריך הזה?
נראה לי שכן, למרות שהייתי צריכה להתאמץ קצת כדי להזכר בו, ופתאום גם הכתה בי ההבנה שפתחתי את הבלוג הזה יומיים אחרי "חגיגות" השנתיים
אה! אז עוד יומיים יש לנו יומולדת!
כן, אבל את החגיגות האלה נעשה בנפרד
אז מה כלכך מיוחד בהיום?
תשמע, יכולתי למות היום לפני שלוש שנים. זה יכול היה להיות יום האזכרה שלי
הו, מומו, את לא דרמטית בכלל...
התאונה הזו היתה דרמטית!
אבל היום היא כבר לא
לא. אבל נשארו רסיסים
ואת רוצה לספר עליהם?
כן
ואני מפריע לך?
כן!
אז יאללה, לכי תספרי. אבל שלא תבכי לי אחר-כך שהזכרונות הציפו אותך או משהו...
בהפסקה בין השעורים הלכנו, אני ויעל, לקנות באקדמון מתנה לעדי היפה לכבוד יום הולדתה ה- 28. קנינו לה את "בישולה מהאגדות" ואני עטפתי בעטיפה מבריקה. לא כל יום חברה חיפאית מזמינה את חבורת התל-אביביות להשאר בחיפה לחגוג יומולדת בבית שלה. כשנגמרו הלימודים נסענו אליה כולנו ברכבים של החיפאים האחרים. היה לה בית של סטודנטית רווקה עם שותפה וחדר חמים. הזמן עבר בנעימים, עדי היפה חילקה לנו עוגת יומולדת שאפתה, וכשנהיה באמת מאוחר אמרנו שאנחנו צריכות לזוז והזמנו מונית שתיקח אותנו מהכרמל למטה, לרכבת.
הנסיעות ברכבת, פעמיים בשבוע לחיפה, היו זמן משובח. יעל התל-אביבית, תמי הירושלמית ואני היינו מנתחות את היום שעבר, את התכנים הקשים שעלו בסדנאות שעברנו באוניברסיטה, מרכלות על כל חברינו לקבוצה וקצת גם מספרות על בני הזוג שיש או אין.
לקראת הרצליה צלצל הסלולרי שלי. עומר היה על הקו. הוא קיבל את הטלפון שלי מאלון – שהיה הריבאונד הראשון אחרי המיתולוגי. אלון חשב שאני ועומר נתאים יותר. תמי ויעל עשו לי פרצופים מצחיקים בזמן שניהלתי – לראשונה מאז הפרידה מהמיתולוגי – שיחת היכרות עם מישהו שאני לא מכירה. הוא נשמע נחמד. הפרחתי לבנות נשיקה כשירדתי מהרכבת בתחנת האוניברסיטה בתל-אביב, והמשכתי לקשקש עם הקול הלא מוכר.
היה ערב נובמבר חמים. לבשתי חולצה ארוכה דקה והתיישבתי על המדרכה ליד הטוסטוס שלי, בין המון טוסטוסים אחרים, כדי לסיים את השיחה. אני לא זוכרת מה קבענו. אולי שנפגש עוד כמה ימים, אולי שנדבר. ניתקנו את השיחה ואני, בתנועות מיומנות של 10 שנים, הוצאתי את מעיל העור ממושב הטוסטוס ואת הקסדה מהארגז. התנעתי אותו ופתחתי בנסיעה הביתה. רוקח, צומת הפיל, צומת הכפר הירוק ויורדים לכביש חמש מזרחה. ההשתלבות בתנועה במחלף הזה היא איומה, אבל המחשבות שלי לא היו בתנועה. הן ריחפו באסוציאציות על השיחה שהיתה עכשיו, על הלימודים שמצפים לי גם מחר, על יום ההולדת של עדי, על הקשקושים עם תמי ויעל. הנה מורשה, ומיד לאחר מכן עוברים את בית העלמין ירקון. אני מקווה שלעולם לא איאלץ להקבר בבית קברות שרואים מכביש מהיר.
הלאה, במהירות מקסימלית של 70 קמ"ש. היום, עם הסיריון, אני נוסעת שם 120. כולם נוסעים שם ככה. אני חוזרת מתל-אביב או מהמשפחה בהרצליה, עוברת את מורשה ואת בית הקברות, עוברת את הפניה לפתח-תקווה, מתפתלת עם הכביש ואף-פעם אף-פעם לא מפספסת את שלט "הפסגה" המואר בניאון ירוק בצד הכביש. כאן זה קרה, אני ממלמלת לעצמי יום יום כשאני עוברת שם, ומתקשה להאמין. אבא סיפר לי שכשצלצלו אליהם לבשר להם מה קרה, אמרו להם שאני מוטלת על הכביש ממש ליד הפסגה. עד ראיה סיפר שאנשים שעובדים בגן האירועים פסגה רצו אלי לעזור לי. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש. לפעמים אני חושבת שזה לא טוב שכל-כך הרבה זמן אני ממשיכה לנסוע באותה הדרך. שאולי אני באמת צריכה לעזוב את המושב רק כדי להפטר כבר מהדרך הזו, מהשחזור האינסופי של הארוע ההוא, מהקרבה לפסגה המוארת בניאון ירוק.
כבר ראיתי את היציאה הבאה של מחלף ירקון. הכביש היה פנוי ואני נסעתי לי, תוך רצף מאוד לא מרוכז של מחשבות. ופתאום היה בום. וראיתי המון שחור עם פסים של אורות כתומים ואדומים, כמו בצילום שחשפו אותו זמן ממושך לאור.
וחיי השתנו.
נכנסתי לבית החולים כשהיה סתיו ויצאתי ממנו אחרי שבוע לתוך חורף סוער, גשום ומקפיא. בחודש וחצי שהייתי אצל ההורים, קיבלו הפרחים ששתלתי המון מים ולבלבו. כשחזרתי, הם קיבלו את פני בשלל צבעיהם.
אסוציאציות: ניתוח, יד שמסרבת להתחבר, בורג שבור, שחיה, לאיזה גובה אני מצליחה כבר להגיע, להוציא כרטיס חניה ממכונה, לפתוח באוטו חלון, לראות טוסטוסים נוסעים לפני, ללבוש גופיה, להתפשט מחולצות צמודות, להרים את מאיה הקטנה על הידיים, לתת ליהלי את יד שמאל ולנעמה את ימין – או ההיפך? על איזה צד ישנים, עם איזו יד הופכים עמוד בספר, אמא ואבא שהפכו שוב לחלק כל-כך בלתי נפרד מחיי, בכלל – חיי, נסיעות לחיפה וחזרה, להגיע הביתה בשלום, לנהוג שתויה, לנהוג עם ילדים במושב האחורי, להיות במקום הומה אדם, לרקוד, לרקוד, צילומי רנטגן בשחור ולבן, סיטי ומיפויים, פלטה וברגים ועצמות, מה לא מספרים בדייט הראשון, איך מסבירים צלקות, בליינד דייט בבית חולים, מוות, נכות, יצאת בנס, תביעה, אנשי ביטוח שעוקבים אחרי, עוד ניתוח, עוד ניתוח, פרידה, טווח תנועה, טיפול, פוסט, פוסט-טראומה, למה הכל אני לוקחת כל-כך קשה, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, ד"ר אורן, ד"ר רק, ד"ר וולקס, ד"ר טיין החתיך, כוויות, איכילוב, תל-השומר, בלינסון, אני כבר לגמרי בסדר, בריאות, טפו-טפו, בלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
