אבא,
אני לא ילדה של כיסא.
מה נעשה?
כשאני יושבת על הכיסא,
כל כך מסודרת,
כמו איזה גברת,
בפרצוף רציני –
זאת לא אני.
אני ילדה של שולחנות,
וילדה של חלונות,
ואני באמת חושבת
שקצה של שולחן הוא מקום טוב לשבת,
ואדן של חלון הכי טוב מכולם,
כי רואים מצוין את העולם.
רואים עצים ורואים ענן ורואים אורות,
כל רגע יש שם משהו לראות,
וכל יום רואים שם משהו חדש.
אתמול ראיתי שלושה יונקי דבש,
בלי הגזמה.
ואתה יודע מה?
לצייר הכי נוח בשכיבה על הבטן.
אז תבין הכסא לא נחוץ לי בעצם,
אני פשוט לא ילדה של כסא.
אז מה נעשה?
(שולמית הר-אבן)
היום סוף סוף ספרתי. על-פני 25 שעות טיפוליות שבועיות, יש לי 35 ילדים, שנפגשים איתי מדי שבוע. רובם בפורמט של אחד-על-אחד. כמה מהם במסגרת של קבוצות קטנות. הם כבר מכירים את השעה הקבועה שלהם, את חדר הטיפולים ואותי, על אהבתי לספרים וכתיבה. כמעט כולם מגיעים בשמחה. כשהם פוגשים אותי מחוץ לחדר הטיפולים הם רצים לחבק. בעיקר הקטנים. אחד גדול מאיים עלי בכל סוף פגישה, בכל פעם מחדש, שלא יבוא יותר כי "משעמם פה". שתי הבנות שמקבלות טיפול ביחד מגיעות תמיד מצחקקות או בברוגז. יש ילדה שבקושי אומרת לי שלום וכבר רצה לבחור את המשחק שנשחק בו היום. במשחק הזכרון היא מביסה אותי. במונופול זה עניין של מזל. ילד אחר מתיישב על הכיסא במבט רציני, חושב רגע ומספר לי סיפור קצר. הוא הגיע לעבוד. באותה הפגישה נעבד בדרכים שונות - בעיקר דרך ספר שאבחר לנו - את הסיפור שסיפר. יש ילד, שלא רצה לבוא בהתחלה, שאני קוראת איתו את "הסיפור שאינו נגמר". אחד אחר מבקש שוב ושוב לשחק מסירות עם כדור מיוחד ולספור לכמה אנחנו מצליחים להגיע. המטפלת שלו משנה שעברה פותחת עיניים: איזו התקדמות! הוא לא ידע פעם לשחק עם עוד מישהו חוץ מאשר עם עצמו! ילדה אחת בוחרת לצייר ציור עם נצנצים. אחרת בטושים ופנדה. ויש את זו שמדביקה תמונות וכותבת ליד כל תמונה סיפור קטן מלא סימבולים עם שגיאות כתיב.
מי שיביט בנו מבחוץ לא יבין בשביל מה למדתי 6 שנים והתמחיתי בכל-כך הרבה מקומות. התהליכים כמעט לא נראים. הם לרוב מתרחשים בפנים, ואותם הכי קשה להסביר או להראות. צריך להכיר את הרקע של הילדים האלה, צריך לפגוש את ההורים, צריך להבין את הדינאמיקה שמתרחשת ביננו כשאנחנו משחקים או קוראים או מציירים. את התפקיד שכל ילד משליך עלי, את התיקון שאני מצליחה או לא מצליחה לעשות.
והראש שלי, הקודח, לוקח כל מילה או מחווה מצד הילד ונותן להם משמעות. מלביש עליהם סיפור. נ' מספר על ילד אחר שקוראים לו בובת פושע. ואיזו בובה אתה? אני בובת שוקולד, הוא עונה בחיוך חמוד להפליא. אז אם אני אלקק אותך יהיה לי מתוק? לא! יהיה לך חמוץ. ומר! והוא בעצם אומר לי: אני אולי נראה חמוד ושוקולדי, אבל יש בי בפנים הרבה מאוד כאב, שמרגיש חמוץ ומר. ד' מספרת על כלב דמיוני שכמעט וקפץ מהחלון וברגע האחרון היא הצילה אותו והם חיו באושר ואושר (רק עם א'). כך היא מתמודדת עם אימה שנמצאת כרגע במחלקה פסיכיאטרית סגורה. והכלב הזה כבד. אולי כדאי שמבוגר, אני למשל, יציל אותו ולא ד' הקטנה.
בבית הספר יש חדר טיפולים שטיפחה המטפלת השניה, שמגיעה בימים שאני לא שם. היא הביאה לשם ארגז חול ומניאטורות, בובות, חומרי יצירה וכדורים רכים, שגם כשהם כועסים הם לא יכולים לנפץ חלון. אני הוספתי לחדר כמה משחקי קופסא ומדף של ספרים, שגדל בכל פעם עוד קצת, בזכות הספרים שאני גונבת מספריית בית-הספר. ועם כל ספר שנוסף אני מרגישה שהחדר עוד קצת שלי. לעומת בית הספר, חדר הטיפולים בפנימיה הוא חדר פנימי ומשופץ של הספריה. מן הסתם הוא מלא בספרים, אז אני לא צריכה לגנוב כלום. יש בו גם צבעים, דפים, עפרונות, משחקים, כורסאות ומסך טלויזיה. אני הוספתי לו ארגז של בובות רכות ועוד כמה מגירות עם מניאטורות של חיילים וחיות. מהרגע הראשון הרגשתי שם בבית.
בחור אחד, שמגיע לבית-הספר כדי ללמד קוסמות מטעם קרן קר"ב הציץ לי אתמול לחדר. רציתי להזכר, אמר. איזה יופי פה. כמה שנאתי להגיע לחדר הטיפולים בתור ילד. אני מביטה בו - הוא נראה בריא, חזק, חכם. עובד מקסים עם הילדים. מה קרה לו שם בחדר הטיפולים שהיה כל-כך נורא? אולי גם לילדים שלי יהיו זכרונות קשים מהטיפול בסופו של דבר? לא, הוא עונה. אז זה היה אחרת. אני זוכר את המטפל אומר לאמא שלי שאני ילד טיפש, בזמן שעמדתי לידם. היום זה לא ככה, נכון? הוא מחפש בפני אישור. אני מהנהנת במרץ. המטפל ההוא היה מאוד טיפש בעצמו, אני אומרת, מקווה בכל ליבי שאני לא פולטת שטויות דומות ליד הילדים.
מחר אני מביאה את השיר שלמעלה לצוות של הפנימיה, כדי להסביר קצת איך מטפלים בעזרת סיפורים ושירים וכתיבה. אני אבקש מהם לכתוב בתגובה משהו על עצמם. הנה שלי:
קוראים שלי,
אני לא ילדה של כסף
וגם לא של מעמד.
כי לשבת במשרד
בקיוביק ומחשב
ולהתכתב
עם לקוחות
כמו שעשיתי עד לא מזמן
ולתקתק שעון
זה בשבילי אסון
אני ילדה של מגע עם אנשים
ושל כתיבה וסיפורים
ואני באמת חושבת
שאני עוזרת
לילדים
ושאני טובה בזה
גם אם לפעמים לוקח זמן עד שרואים
ואתם יודעים מה?
הייתי רוצה להיות בדיוק כזאת
אבל גם להרוויח קצת יותר
כדי שאוכל להסתדר
ולשלם על אוכל ושכר דירה
מה שבינתיים לא ממש קרה.
ובכל מקרה, קוראים שלי,
גם אם אין לי מעמד או כסף
גם אם עשירה אני לא
אני מוכנה לתת מה שיש לי לתת:
מישהו רוצה פרו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
