אולי כבר כשנולדתי החלק הזה היה חסר. אולי הוא נאבד אחר-כך. חלק מתוך הנפש שלי. חלק חיוני. יכול להיות שככל שגדלתי, וככל שגדלה לי הנפש, החלל שהשאיר החלק הזה הלך וגדל גם הוא. אני מדמיינת אותו כחלק בסימן T עבה. לפעמים כחול. לפעמים צהוב. והמקום סביבו, שממנו הוא חסר, אדום מאוד. כמו בשר חי.
שנים הסתובבתי וחיפשתי אותו, בלי לדעת מה אני מחפשת. ומילאתי אותו בכלמיני חלקים שהיו להם צורות שונות, אבל הם לא מילאו את כל החלל. אז נשארו מקומות ריקים.
כשהמיתולוגי הגיע לפני שש שנים ומשהו האמנתי בכל ליבי שהחלק הזה סוף סוף התמלא עד תום. הוא היה קצת גדול מדי, אבל האושר של הנפש שלי היה אינסופי על ההתאמה הכביכול מושלמת הזו. על המלאות. ולא שמתי לב לנזק שנגרם. ורק כשהוא יצא מחיי קלטתי כמה מוגלה נוצרה שם בדפנות. כמה דלקות, כמה פצעים פתוחים.
בשלוש השנים האחרונות אני מנסה לרפא את המקום הזה. לפעמים מנסה בזהירות להכניס שם חלקים אחרים, לא מתאימים, אבל לפחות לא כאלה שילחצו. זה כמובן אף פעם לא מצליח. חלק חדש שנכנס שם מיד מבחין: הפצעים גלויים מדי, המוגלה מסריח. הכל שם פתוח ומדמם. גם לי כואבת הכניסה הזו ואני מקיאה אותו החוצה.
זה לא כל הזמן ככה. יש רגעים של שיפור. יש מקומות שנרפאים, לאט לאט, עם עבודה יומיומית מאומצת, עם חברים מחבקים, עם טיפול בקצב צב, עם משפחה שמנסה לתקן את דרכיה, עם הגשמת משאלות. ואז נראה כאילו המקום הזה באמת מוכן שוב לקבל את החלק החדש החסר. ולפעמים, ברגעים ממש נדירים, החלל קטֵן, כי דברים אחרים בנפש ממלאים אותו. אז האופטימיות באמת חוגגת.
אבל לפעמים נכנסת לשם איזו סכין שאף אחד אחר לא רואה חוץ ממני ופותחת את כל הגועל מחדש. זו לא באמת סכין. אלה זכרונות. או גירויים שמעלים אותם. למשל, לשמוע שיש למיתולוגי מישהי אחרת במקומי, לתת לחלק לא טוב להכנס פנימה לחלל או לראות לראשונה אחרי שלוש שנים, ממש לפני כמה ימים, את המיתולוגי עם החברה שלו ולגלות שהם כבר נשואים שנתיים. החלל המוגלתי שבנפש שלי לא מסוגל לשאת את הדברים האלה, הכל שם מתפוצץ ואני מתמוטטת.
אבל כמו תמיד, כשאני מתמוטטת אני מקימה את עצמי בכוח חזרה על הרגליים ושואלת מה עושים.
אז הנה אני עכשיו, תראו אותי, קמה לאטי, מחזיקה בקרעי הנפש בשתי ידי, משתדלת לחמוק ממשפטי ה"משוגעת" שמטיחים בי החלקים הבריאים, לא מביטה לביקורת בעיניים, מנסה להתעלם מקולות הבכי של אזורי הרגש. אני קמה עם תוכנית חדשה. הולכים לכסח את החלל! להכנס באמאמא שלו! הפעם זו תהיה עבודה יסודית. אנחנו נחקור מאיפה הוא הגיע בכלל, כיצד נוצר. נבלוש אחר הממונים. נעמיד למשפט את מי שהמציא את הפטנט הזה מלכתחילה. נלך לחטוף את הקרובים לו ביותר ונאיים שאם הוא לא נעלם או לפחות מצטמצם מאוד – אנחנו הורגים בלי לחשוב. הפעם זאת מלחמה!
אהםם... מומו, הם יחשבו שהתחרפנת עם הקטע הזה.
באמת קצת התחרפנתי
אה. אז לרשום לך כדורים וזה?
לא. עוד לא. אני מאמינה שאני עוד בגבולות סבירים של שפיות
אוקי. כי היה קצת מדאיג לקרוא את כל זה
תודה שאתה דואג. באמת. אבל כתבתי את זה לא כדי להדאיג
אלא?
כדי להתחיל את העבודה מכאן. מהמקום שבו הדברים לא רק נכתבים אלא גם נקראים
אני מבין. כרגיל זקוקה לקהל
נכון. אבל זה דווקא בא מהחלקים הבריאים שלי
נו, שוין. שיהיה בהצלחה במלחמה. אני, ברשותך, אצפה בה מהיציע
מתאים לך להיות נמנע. רק אל תשכח לעודד מדי פעם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
