אַתְּ שָבָה לַחֶדֶר
מָקוֹם בּוֹ אַתְּ גָּרָה
מֵאָז וּמִתָּמִיד. אַתְּ אוֹמֶרֶת:
מַה קָּרָה כָּאן
כְּשֶלֹּא הָיִיתִי? מִי
לִכְלֵךְ אֶת הַסְּדִינִים הָאֵלֶּה, וְלָמָּה
אֵין יוֹתֵר אֶשְכּוֹלִיּוֹת?
אַתְּ נִמְצֵאת בִּמְקוֹם בֵּינַיִים
בֵּין גּוּף לְמִילָּה, מָקוֹם שֶמֵּכִיל,
אוֹ אָמוּר לְהָכִיל, אֲנָשִים
אֲחֵרִים. אַתְּ יוֹדַעַת שֶהָיִית אַתְּ
זוֹ שֶיָּשְנָה, זוֹ שֶאָכְלָה כָּאן, לַמְרוֹת
שֶאֵינֵך מַאֲמִינָה. בְּוַדַּאי לָקַחְתִּי
פֶּסֶק זְמַן, אַתְּ חוֹשֶבֶת, לְטוֹסְט
בְּחֶמְאָה וְלַאַהֲבָה וְאוּלַי לִשְנֵיהֶם
בְּיַחַד, דָּבָר שֶמַּסְבִּיר
אֶת הַסָּדִין הַמּוּכְתָּם, אֲבָל לֹא,
כָּעֵת אַתְּ בְּטוּחָה, מִישֶהִי אַחֶרֶת
הָיְתָה כָּאן לְבוּשָה
בִּבְגָדַיִךְ, וְאוֹמֶרֶת
מִלִּים עֲבוּרֵךְ, כִּי לֹא הָיָה פֶּסֶק זְמַן.
(את שבה / מרגרט אטווד)
את השיר הזה אני כבר אוהבת שנים. בכל פעם מתחברת אליו ממקום חדש. עכשיו, לקראת מפגש שנתי עם חברותי ללימודי התואר השני, הוא עולה שוב. מפגש של בנות שפעם מילאו את עולמי וכעת הן רחוקות מאוד. בנות חכמות, רגישות, עמוקות, מעניינות, שעם כל אחת יש איזשהו סיפור והיסטוריה של דינאמיקות טובות ורעות. הן נשואות כולן, עם ילדים או עם בטן או עם החלטה להפסיק לעשן כדי להתחיל לנסות. הן היו שם כשנפרדתי מהמיתולוגי, בשנת הלימודים השלישית. הן היו שם בבית החולים מיד אחרי התאונה. הן היו בהתאוששות ובבכי בשעורים בעקבות טקסטים מרגשים. וכבר שנתיים וחצי שהן לא שם איתי ואני לא שם איתן, חוץ מיעל שהיא רווח נקי מהלימודים האלה, שנשארה לאורך כל הדרך.
ואני שבה אליהן עכשיו, תוהה איפה הייתי בכל הזמן הזה. לפחות אני כבר לא צריכה להתנצל, כמו לפני שנה, על שאני מרוויחה משכורת-על בהייטק במקום לעסוק במקצוע שלמדנו בעמל כה רב. מבחינה מקצועית אני לשם שינוי הולכת בתלם.
וכשהמפגש המרגש הזה ייגמר אני אחזור לביתי שתקוע אי-שם. ומחכה לי ערב ששי לבד. יש לי חרדות מפני ערבי ששי בודדים. יכולתי ללכת להורים שלי, אבל פתאום זו לא אופציה מלבבת עבורי. החברים הטובים עסוקים. מה יש בטלויזיה?
אני מפחדת פתאום מפסקי זמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
