היום, בפעם הראשונה בחיי, קיבלתי פרחים בתחילתו של דייט.
אני חייבת להודות שזה חזק בטירוף, ושאם היה בי שמץ של ספק שאולי הוא בכל זאת מתאים, אז הפרחים היו מכריעים לגמרי לטובתו. פרחים זה יפה. וטוב. אנחנו בעד פרחים.
אבל לא כשאני לא מעוניינת בבחור. לא כשכבר המון המון זמן אני לא מצליחה להכנס להתלהבות אמיתית וסוחפת משום בחור. נראה לי שאני צריכה לחקור את זה קצת, אז תיכף.
אוי, כמה שהוא היה חנון. אבל לא מהחנונים החמודים. החנון הזה היה המורה של החנונים. זה שגם אחרי שנים של בגרות עדיין לא מבין שלספר על ריקודי הורה זה פאדיחה שאפשר במקרה הרע לצחוק עליהם ובמקרה היותר רע להצניע. אז אתם יכולים להבין שכמה שהפרחים המסו את ליבי, הם בכל זאת היו פרחים של חנון עולם. באסה.
חמש דקות לפני שהוא הגיע קיבלתי מהצפון הרחוק - עכבר הכפר - סמס של חג שמח. מה? מאיפה הגעת עכשיו? ומה פתאום חג שמח בנר השביעי של חנוכה? נו, מילא. בחור נחמד כנראה. חג שמח שיהיה. לך ולי ולכל בני ישראל. וגם על נרות חנוכה אני צריכה לפרט קצת, אז תיכף.
החנון דווקא ממש ניסה להיות בסדר, בעודו מקפיד שכל החולצה המכופתרת הלא מחמיאה בצבע ירוק תחובה היטב במכנסיים המחוייטות בצבע בז'. למרות שהוא אלרגי לעשן של סיגריות (באמת אלרגי!) ובכלל לתל-אביב (שעל זה נאמר: פחחח), לקח אותי להופעה בלבונטין 7. לא שהיה שם אי-פעם, אבל סיפרו לו שלא מעשנים יותר בפאבים תל-אביביים, והוא כבר קלט שאני בקטע של תרבות, אז הלכנו להופעה של אחת, רונית רולנד, ששנינו מעולם לא שמענו עליה קודם לכן. גם על ההופעה אני צריכה להרחיב קצת, אז תיכף.
בלבונטין 7 פגשתי את הירושלמי. אחחחח, הוא היה חתיך. ולמרות שהיה דייט-לשעבר ממש שמחתי לראות אותו. כמעט ואמרתי לו שיקח אותי חזרה הביתה איתו. החנון הריח לא טוב מהפה, בעודו מרצה לי כמה סיגריות זה איכסססס ואיך להתנשק עם מישהי שעישנה זה כמו להתנשק עם מאפרה. כאילו, דא. שחווווווקקקק. אגב, לכל התל-אביבים המעשנים: בלבונטין 7 מותר לעשן חופשי. גם את ארמדילו בינתיים לא קנסו וכולם שם מעשנים. בזמן ההופעה הוא היה עסוק בלנגב דמעות ולקנח את האף. לא הייתי מודעת לזה עד שיצאנו משם וקלטתי שהוא לגמרי אדום ונפוח ומצונן. ריחמתי עליו נורא. עליו ועל הפרחים היפים שחיכו לי בסלון מיד אחרי שגמגמתי "שלום" ו"תודה" למנוזל שמאחורי ההגה.
ועכשיו לתיכף:
תיכף ראשון - העובדה שאני מוצאת את עצמי דוחה עוד ועוד בחורים שמראים רצון אמיתי בקשר איתי מצביעה בבירור על שני דברים: האחד, נהייתי פחות בררנית. אם אחרי פגישה אחת אני מאבדת עניין, זה אומר שלא עשיתי עבודת הכנה מספיק טובה. השניה, יש לי בעיה קשה עם בנים שמעוניינים בי. יש בי משהו פנימי שכנראה אומר: אם הם מעוניינים באחת כמוני, זה כנראה אומר שהם לא שווים. כי השווים באמת לא יפזלו לעברי. זו מחשבה חדשה ומזעזעת שאני בוחנת. אני לא חושבת ככה במודע, אבל יש מצב שזה עובר לי בראש איפשהו בזרמים התת-קרקעיים. וזה קורה הרבה לאחרונה. וזה כבר לא קשור לאם הם מתעקשים עלי או לא. אני מפסיקה מהר מאוד להיות מעוניינת.
תיכף שני - אתמול הייתי בטיול חנוכיות בירושלים עם חברַי הטובים - הזוג המשוגע. גם שלשום הייתי בטיול כזה, כדייט ראשון עם החנון בנחלאות ורחביה (איקי, זה עונה לך על השאלות?). אבל אתמול עם החברים היה מרגש במיוחד. כי טיילנו לעת לילה בעיר העתיקה, כמו תיירים, ובדרך עברנו בכותל ונדחפנו בין המוני בנות ישראל ומקרוב האבנים נראו סתם, אז רק עצמתי עיניים והזמנתי משאלה והייתי בטוחה שהלב שלי יבקש בנזוג ומהר, והתפלאתי לשמוע אותו לוחש לי "בריאות, מומו. שתהיה לנו הרבה בריאות". זה ריגש אותי, ככה. בעיקר בימים הקרים האלה שהשבר בכתף מזכיר לי, בקטנה, שהוא קיים. החנוכיות בחלונות היו קסומות. האור בשילוב האבנים הירושלמיות האהובות היה ממסטל. מבטיחה תמונות ברגע שיגיעו אלי.
תיכף שלישי ואחרון בהחלט - רונית רולנד היתה נעימה, עם קול מצויין, אבל ממש לא כבשה אותי באישיותה או בטקסטים שהיא כותבת. סוג של קרן פלס קצת פחות מתוקה. הגיטריסטית שלה, לעומת זאת, תמר אייזנמן, היתה מדהימה. לגמרי התאהבתי. אז רק כדי שתטעמו קצת, מצאתי כמה קליפים שלה שלא הפילו אותי, אבל אולי יעשו לכם משהו. הנה אחד לדוגמא.
מוכנים לנר האחרון של חנוכה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
