את אגנס הכרתי בערך לפני שנתיים. קצת אחרי שהכרתי את ר' והפכנו לחברים טובים.
התאהבתי מיד במקום. בפשטות שלו, במגוון הרחב של היושבים על הבאר, בתפריט האלכוהול המצויין, במוסיקה המשובחת, באוירה הביתית והלא מלחיצה ובעיקר בעובדה שהוא במרחק של 3 דקות נסיעה מהחור בו אני גרה. לפעמים אני מגיעה לשם עם בגדי העבודה, לפעמים כשמתחשק לי אני מתלבשת סקסית. לא אחת הגעתי עם טרנינג או עם בגדים מלוכלכים מצבע מיד אחרי שעור הציור. היו גם מקרים שהגעתי לשם עם פן ואיפור. בכל המצבים קיבלו אותי שם בחום. לפעמים בחום רב מדי, מפאת חוסר מקום. אבל זה לא באר שעומדים בו. אם אין לך מקום - חכה בחוץ עד שיתפנה. פיק-אפ תל-אביבי זה לא.
ר' ואני מזמינים לנו באופן קבוע חצי קרלסברג וצ'ייסר של בושמילס ב- 31 ש"ח. מסורת היא מסורת. לעתים רחוקות אנחנו מזמינים עוד סיבוב או רק וויסקי - כשצריך חיזוקים נפשיים. הפיצה שם היא הכי טובה שאני מכירה, ופעם גם טעמתי איזה סטייק אנטריקוט משובח שהזמין דייט שהיה לו כסף. גינס אני לא אוהבת, אבל לא מזמן גיליתי שעל הקצף שלו מוטבע תילתן אירי גאה. אחרי חקירה קצרה הסתבר שאחד הבארמנים פשוט מצייר את התילתן באויר עם הברז של הגינס. לא כל מזמיני הבירה השחורה הזו שמים לכך לב, אבל הוא כבר יודע שאני רואה, ובולע בינו לבינו חיוך קטן מול מבטי ההערצה שלי.
לאט לאט הפך הבאר הזה למקום הבילוי העיקרי שלי ושל ר'. בחודשים האחרונים אנחנו פוקדים אותו פעם בשבוע באופן די קבוע. אם ר' לא יכול ברביעי, אחרי שעור הציור שלי, אנחנו נפגשים בשלישי. פעם בכמה זמן מצטרף אלינו גם אחיו החתיך וליד שניהם אני מרגישה מלכה אמיתית. אם מגיע איזה דייט לאזור שלי, אני מוצאת את עצמי שם שוב באותו השבוע - לפעמים יום אחרי יום. בתקופה שהייתי חברה של ט' הוא לימד אותי שם על הבאר לשחק שח-מט, תוך כדי שאני מנסה להסיח את דעתו עם אלכוהול ונגיעות קטנות. פעם אחת אפילו ניצחתי אותו ככה!
אתמול הגענו לשם שוב. החניה היתה כמעט ריקה. שישה אנשים עמדו בחוץ ועישנו. בפנים היה הרבה יותר מדי מקום על הבאר. אגנס הולכת למות. על הבאר יושבים אנשים עם קופסאות הסיגריות הסגורות שלהם ומתבאסים בקול רם שהם לא יכולים לעשן. כבר כמה שבועות שאי-אפשר לעשן באגנס, והקהל הולך ומצטמצם בקצב מאיים במיוחד. תראי מה זה, אומר לי ר', כל החבר'ה האלה שתמיד ראינו - הפרצופים הקבועים - נעלמו! אני מביטה סביב. ריק. אף פעם לא היה ריק באגנס. תמיד היינו צריכים לחכות למקום. אולי זה טוב, אני אומרת לר', תראה איך אנחנו יכולים לשבת איפה שבא לנו. ר' מחייך. הוא יודע שגם אני לא מרוצה מהסיטואציה. אמנם הפסקתי כבר לפני ארבעה חודשים לקנות סיגריות ולעשן כמו קטר, אבל תמורת קניית חפיסות סיגריות לר' פה ושם, הוא נותן לי לשנורר כאוות נפשי. אני כבר לא מעשנת כפייתית, אבל עדיין אוהבת את זה מאוד.
אנחנו יוצאים החוצה לקור לעשן. בחוץ שיחה ערה בין ענני עשן, עם השומר החתיך ועוד כמה. אחד מספר על מה שהיה במוצ"ש - איך כל באי הבאר היו בחוץ. איך אחד הוציא גיטרה והשני מפוחית. איזה כיף היה עד שהגיעה המשטרה שהוזמנה על-ידי השכנים והעיפה את כולם חזרה פנימה, למקום הסגור ההוא שאסור לעשן בו. אחר-כך ר' מנסה לסחוף את כולם להפגנה בכיכר רבין. כולנו נדליק סיגריה בבת-אחת. זה יהיה חזק.
אנחנו נכנסים חזרה לבאר המדכא. לפחות חם כאן. ויש עדיין מוסיקה טובה. שותים עוד כמה לגימות מהקרלסברג. מדברים על החיים. שואפים סיפורים, נושפים עצות, שואפים הקשבה, נושפים כמיהה לאהבה.
על הנזק שבעישון
בוקר גשום. לא לקום. לא לעשן, אפילו
לא להרבות בקריאה. איזה אביב משונה!
איזה אביב משונה. חושך בבוקר כאילו...
לא להרבות בקריאה. איזה אביב מתענן!
פעם הייתי מתאוננת. עזר לך? החיה את מתיך?
הכאב שבגוף, שבשיר, בעיתון. בשיר-השירים.
סיג לחכמה? יתכן. טוב שלמדנו בינתיים
לא להעיר שכנים, לא להטריד חברים.
בוקר גשום. לא לקום. לילה עבר בשקט.
לילה עבר. ועכשיו – איזה אביב מתענן!
בוקר כמו לילה. זה טוב. רק הדממה חונקת.
איזה אביב כבד! אמרתי לך: לא לעשן.
(לאה גולדברג)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
