תארו לעצמכם בחורה אחת שיש לה בלוג כבר קצת יותר משנה. היא כותבת בו על חייה הפרטיים די בפרוטרוט. הלכה כתבה פוסט חדש, הפעם על הפאב המקומי שלה שאסור לעשן בו, קיבלה תגובות, ענתה להן, היו דיבורים על החוק, היו דיבורים על לאה גולדברג. ככה - אתם יודעים - התנהלות של בלוג רגיל שכותבת אותו בחורה רגילה.
תארו לעצמכם שמשהו מרגיש לה שם, לבחורה הרגילה בעלת הבלוג הרגיל, מוזר. לא כתמול שלשום. היא חשה באיזה בעבוע לא מוגדר מתחת לאדמה. לא משהו שבאמת שומעים או רואים. משהו שמרגיש כאילו זה אצלה, הבעבוע, ולא חיצוני. אולי אכלתי שעועית? היא שואלת את עצמה ולא מצליחה להזכר. כמה היא מתגעגעת לצ'ולנט של שבת. לא. הבעבוע הזה לא נמצא אצלה בפנים.
אז ליתר ביטחון היא הולכת לסטטיסטיקות של הבלוג. ורואה את זה:
מרוב שוק היא עושה מיד פרינט-סקרין. בעצם גם עכשיו היתה יכולה לעשות וזה היה נראה אותו הדבר. אחר-כך היא כבר עוקבת יותר מקרוב. אז תארו לכם עכשיו, בלוג רגיל, בחורה רגילה, ובשקט בשקט, אבל ממש בשקט - נכנסים לה לבלוג מאות אנשים זרים. הם לגמרי מנומסים. מורידים נעלים, נכנסים בלי להעיר דבר, כמעט ולא מסתובבים בחדרים, לא מגיבים, למעשה לא אומרים מילה, ויוצאים. מאיפה הם באו, כל אלה?
תארו לכם שהבחורה הזו, הרגילה, נכנסת לקישור של נענע10 ומגלה את זה:
בין צ'יקו מנשה לנדב פרי, מתנוסס בגאון קישור לפוסט שלה. יום קודם לכן הוצמדה לקישור גם תמונה של בחור מעשן. חיוך עצבני: מגניב. אני סלב! חיוך עוד יותר עצבני: מגניב, אבל למה אף אחד לא שאל אותי על זה. או לכל הפחות הודיע לי? עצבנות ללא חיוך: זה מגניב בכלל?
תארו לכם את הבחורה הזו, הרגילה בעלת הבלוג הרגיל, יושבת מול המחשב ומנסה לחשוב: זה נורא מחמיא שבחרו דווקא בי! בכלל זה צריך להיות מחמיא שבוחרים בך, לא? זה צריך להחמיא לי שבחור מביא לי פרחים וצריך להחמיא לי שרוצים אותי. אני צריכה להיות מוחמאת מכך שחושבים שאני טובה במשהו וכשמישהו אומר שאני כותבת טוב או מציירת יפה אני צריכה לשמוח.
מה, לא?
אז זהו, שהבחורה הזו היא קצת... איך לומר... קצת שרוטה. ההורים שלה מיעטו להחמיא לה בתור ילדה ומתבגרת. להיפך. הם היו מספרים לה כמה היא ילדה לא טובה, מחוצ'קנת ובעייתית. אז קשה לה היום מאוד עם מחמאות. אגו זה לא בדיוק הקטע שלה. רק קצת, לפעמים, ברגעים טובים היא באמת מצליחה לשמוח עם מחמאה ולאמץ אותה.
והיא גם חושבת, הבחורה הרגילה הזו (שהרגע גילינו שהיא קצת יותר משרוטה), שהיא בכלל לא בטוחה שהיא רוצה שכל האנשים הזרים האלה יקראו על חייה. והיא מרגיעה את עצמה שרואים שרובם לא מספיק סקרנים כדי לקרוא פוסטים אחרים שלה. אבל יש כאלה שכן. בודדים אמנם, אבל יש. וחוצמזה, היא זו שבחרה לפתוח בלוג, ובלוג, כאמור, לא חסין מכניסות מבחוץ.
טוב, לבחורה הזו כבר נמאס להתעסק בכל זה. היא צריכה ללכת לעשות קצת דברים רגילים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
