אתמול הייתי אצל ע', חברתי הטובה, לחגוג לה יומולדת יחד עם שאר חברותיה וידידיה. זה קורה פעם בשנה, המפגש הזה בין כל החברים שלה, וזה תמיד כיף כי אני מכירה את כולם נורא טוב. את שרון אני מכירה הכי טוב. בשעור הראשון של סטטיסטיקה בשנת הלימודים הראשונה של התואר הראשון, כשאמרו לנו להתחלק לזוגות, התנפלתי עליה ואמרתי לה: "את נראית לי, רוצה להיות בתזוג שלי?" היא הסכימה, ומאותו הרגע ולמשך כל התואר הראשון היתה שרון בת-זוגי לכל העבודות והלימודים למבחנים, לדרמות והפרידות וההתאהבויות והחיים. היא הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. גם ע' היתה חברה שלי והיו עוד כמה, והתערבבנו הרבה, בעיקר בימי לימודים למבחנים ועוד יותר בימי השלג הירושלמים. התערבבנו והתערבבנו, עד שיום אחד הבנתי ששרון וע' חברות ממש טובות ואני - בחוץ.
שרון וע' הן דוגמא לא כואבת במיוחד, ואולי בגלל זה קל לי יחסית לדבר עליהן. קשה לי יותר לדבר, למשל, על יעל ותמי מהתואר השני, ואיך שאהבתי את תמי והיום אנחנו לא מדברות ורק יעל נשארה חברה שלי ושלה ותמי שונאת אותי סתם.
שלישיות. כמה אני לא טובה בשלישיות. מיד נכנסת למתח, מהר מאוד מוותרת, נותנת לשניים האחרים להנות אחד מהשני ונסוגה ונסוגה וגם כשאני דורכת על כלמיני חוטי תיל כואבים אני ממשיכה לסגת.
ולמרות שחברויות זה נושא רגיש וחשוב וכואב מאין כמותו, כשזה מגיע ליחסים רומנטיים אלה סכינים בלב ממש. גם אם אלה לא בדיוק השלישיות שלי. אז דפנה, שעבדה איתי בהייטק, נהייתה ידידה נורא טובה של ארנון - הבחור הכי שווה בחברה, שהיתה לו חברה כבר שלוש שנים. וכולם ראו שהוא מתאהב בה. וזמן קצר אחר-כך הוא הלך ועזב את החברה שלו ובינואר הם מתחתנים. ואני - מרגע שזה קרה - ניתקתי כל קשר. וזו הפכה להיות יריבות של ממש בין דפנה לביני, כאילו סביב דברים אחרים, ואיזה מזל שהתפטרתי מהעבודה בדיוק אז. לא יכולתי לסבול את מה שהזוגיות שלהם עשתה לקרביים שלי. וכמובן שיש גם את הסיפור של להסתכל מהצד בשתי בנות שנהיו ביחד ולא סיפרו לאף אחד, גם לא לאקסית של ההיא, שאכפת לי ממנה, ושיחקו אותה כאילו הן חברות שלה למרות שבעצם כבר היו באיזה סוג של קשר. ועכשיו הן זוג שמאוהב די הרבה זמן ולי קשה להסתכל להן בעיניים. ואני - אני נהייתי ידידה של המיתולוגי בזמן שעוד היתה לו חברה, וחיכיתי בסבלנות שהם יפרדו כדי שיהיה שלי. וזו היתה הפעם הראשונה שאני ניצחתי, כביכול, בשלישיה. ואז, שלוש שנים אחרי, באה הזונה ונהייתה ידידה שלו. וחיכתה שניפרד. ורגע אחרי שזה קרה הם כבר היו ביחד. והתחתנו די מהר. ובין אם הסיפורים האלה שלי ובין אם לא - אני מרגישה שאני לא מצליחה לעמוד בהם. שכל השלישיות האלה לא עושות לי טוב. שבשורה התחתונה אני מפסידה קבועה בהן, שאני לא מסוגלת להתמודד עם המרכיבים השונים של הסיפורים האלה.
פרויד מלקק עכשיו את שפתיו. "שלישיות זה התחום שלי", הוא מהדהד לי עכשיו מקברו. "יש אמא ואבא ומומו. הכי פשוט. את היית רוצה את אבא לעצמך אבל אמא מפריעה שם. הייתי קורא לזה אדיפוס, אבל בגלל שאתרע מזלך ואת בת, נקרא לזה אלקטרה".
אבל, ד"ר פרויד, אני לא זוכרת שאי-פעם רציתי את אבא בכלל!
"נו, מילא", נאנח פרויד ומלטף את זקנו הוינאי, "את הרי לא באמת זוכרת. תסתכלי בתמונות המשפחתיות. אחותך קיבלה את אמא ואת צמודה לאבא, לא? תמונה אחרי תמונה - אמא וביתה הבכורה, אבא ומומו. אבל את לא יכולת לזכות באבא, כי יש לך אמא חזקה מאוד ואבא שרודף אחריה כל חייו".
אני לא יודעת, הר פרויד. זה מאוד מבלבל אותי. ואם הייתי צמודה לאבא אז מה? הרבה ילדות צמודות לאבא שלהן, ועדיין כשהן גדלות הן לא מוצאות את עצמן נקלעות לכל-כך הרבה סצנות שלישייתיות כואבות!
פרויד מהנהן. בינתיים הוא לא יענה לי על כל השאלות. אני אצטרך קצת לעבוד כדי לגלות אותן. אני חושבת על שרון, שעוד נמצאת אצלי בזכרון של הסלולרי ושכבר שש שנים היא בכלל החברה של ע' ולא שלי. כשנפרדנו אתמול מילמלתי "עד שנה הבאה", כי זה כאילו מצחיק שרק פעם בשנה, ביומולדת, אנחנו נפגשות.
כבר כמה ימים שלא דיברתי עם ר', החבר הכי טוב שלי. בשיחה האחרונה שלנו הוא קצת הודה שזו שהוא באון-אוף איתה היא כבר... איך לומר... סוג של... בת-זוג. אולי אפילו חברה. "אנחנו הולכים ביום שישי לרקוד במקום ההוא שאת ואני תמיד הולכים אליו. רוצה להצטרף?" אני מסרבת בנימוס. ואז אני חושבת לי שהנה, גם את החבר הכי טוב שלי אני הולכת להפסיד כי אני כל-כך גרועה בשלישיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
