השעון מצלצל בשש וחצי. הבית שלי קפוא בשעות כאלה. פותחת תנור, פותחת רדיו, פותחת דלתות, פותחת ריאות. אני שונאת את הבוקר המוקדם הזה. אבל כדי לתפקד במאה אחוז מול ילדים בשמונה בבוקר בחולון, אין לי ברירה. בחדשות שבע כבר אהיה בתוך הסיריון הכחול שלי, עם הקפה-טו-גו שעשיתי לעצמי ובדרך לפקקים שיובילו אותי, לאט לאט, לבית-הספר בחולון.
בדרך, כדי להתעורר, אני שומעת את שי ודרור שקצת מצחיקים אותי וקצת מעצבנים אותי אבל בעיקר שמים מוסיקה טובה ומנערים אותי טוב טוב כדי שאתעורר כבר. כשיש פרסומות, אני מעבירה ל- 88, שם תמיד מקבלים את פני שירי בוקר נפלאים.
תקופה מוזרה. החורף הבודד הזה, הבקרים המוקדמים האלה, הטיפולים שהופכים ליותר ויותר קשים לעיכול. בתום תקופת ההיכרות וההתאהבות ההדדית, מתחילים לצאת סוף סוף החומרים האמיתיים, הקשים. ילד מספר שאבא שלו מכה אותו בחגורה, ואחר בקבוצה מודה שגם אבא שלו. ילדה מספרת שאמא שלה מאוד חולה, בעקבות קריאת הסיפור "פרח לב הזהב". אבל יותר חולה מזו, היא מצביעה על ציור האם הגוססת. אמא שלי חולה בנפש. עכשיו כשהם כבר מכירים אותי ומרגישים בטוחים לידי, עכשיו כשהם מרגישים שמותר לחבק אותי, הם גם מוציאים את כל הרע שהם סופגים בבית ובחיים.
אני חוזרת מאוחר הביתה מהימים האלה. מתמוטטת מול הטלויזיה. אחרי בית הספר תמיד יבואו עוד עבודות ועוד משימות. אתמול בעשר בלילה עוד העברתי דיווח ליועצת. שלשום הרגעתי בערב בטלפון אמא שלבת שלה, שמטופלת אצלי, היתה התפרצות קשה. ביום אחר אפגש עם הורים כדי לתת להם להוציא קצת את הקשיים. אין לזה סוף.
והנה ברחתי לערב. רציתי עוד טיפה להשאר בבוקר. לשתף אתכם בצילומים, ברגעים היפים דווקא, בהתרחבות הנפש אל מול תחילתו של יום חורפי. ברגעים שלפני שמתחילים החיים לחלחל ממש. אז נתחיל בשיר שמשמיעים שוב ושוב, כמעט באותה השעה, ב- 88, בערך ב- 07:40 בבוקר. הלוואי ויכולתי לשיר אותו ולהסכים עם כל מה שנאמר, אבל אולי לשמוע אותו הרבה זו גם התחלה טובה...
אז ככה נראה הבוקר כשאני יוצאת מהבית שלי במושב:
וככה זה נראה ליד בית הספר בחולון:
נשבעת שזה היה אמור להיות פוסט אופטימי, אבל לא יכולתי להתעלם מהידיעה הזו ולהזכר בימים שהרגשתי כל-כך פגועה אחרי הכוויות שעשו לי בזמן הניתוח האורתופדי. אז אולי אני צריכה להגיד תודה שזה לא הרג אותי, אבל הצלקות שהשאירו לי על הגוף מזכירות לי שוב ושוב את התקופה הקשה ההיא, את הכעס הגדול על שפגעו לי ככה בגוף שלי, במקומות הכי אינטימיים שלי, ואת חוסר האונים אל מול ממסדים גדולים כל-כך כמו בתי חולים. גם לי אמרו שמה שקרה לי היה נדיר... פחחח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
