היה היתה, בארץ רחוקה, אישה שרצתה מאוד ילדה משלה. היא הלכה למכשפה טובה וביקשה ממנה ילדה.
המכשפה נתנה לה עציץ ובו זרע. האישה טיפחה והשקתה את העציץ, עד שיצא ממנו פרח יפהפה. כעבור זמן מה נפתח הפרח ובתוכו היתה ילדה קטנה מאוד. קטנה כמו אצבע! היתה זו אצבעונית.
אצבעונית הקטנה עברה הרפתקאות רבות בחייה: בהתחלה נחטפה על-ידי אמא-קרפדה, שרצתה להשיאה לבנה הצפרדע. לאחר שהדגים שיחררו אותה מכבלי הביצה ניסתה גברת עכברה לשדך אותה לאדון חפרפר העשיר. אצל אדון חפרפר מצאה אצבעונית ציפור פצועה. היא טיפלה בה היטב ולכשזו הבריאה - הבריחה אותה מהמחילה ונשאה אותה על כנפיה הבריאות לגן יפהפה, שם פגשה אצבעונית בנסיך. הנסיך, שהתאהב בה מיד, העניק לה כנפיים כדי שתוכל לרחף ולשיר ולרקוד ואז נשא אותה לאישה.
והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה...
נתקלתי בסיפור הזה באחד הטיפולים, והיום אני הולכת להקריא אותו לקבוצת הילדים שאני עובדת איתם. כשנסיים יקבל כל אחד עציץ לקשט ולשתול בו זרע של פרח. בינתיים התעסקתי קצת עם המסעות של אצבעונית. כיצד מצפים ממנה כולם להתחתן והיא נותרת חסרת אונים למולם, תלויה בחסדי אחרים כל הזמן. רק כשהיא צוברת כוח בעצמה ומרפאה את הציפור היא בעצם מוצאת את החופש שלה, את הכנפיים שלה, ואפילו את הנסיך.
אחרי סדרה של יציאות עם בחורים שבאף אחד מהם לא הייתי מעוניינת, התחלתי לקלוט את מה שהגוף שלי משדר לי כבר די הרבה זמן: טוב לי לבד. טוב לי עם הזמן הקצוב שיש לי בשביל הדברים שחשובים לי בחיים. אני לא חייבת להיות עכשיו בזוגיות. ניסו לשדך לי, ניסיתי לשדך לעצמי. צפרדעים, חפרפרות... אבל עכשיו אני עם הציפור הפצועה. אני לא יכולה לעשות שום דבר אחר. אני עסוקה מדי בלרפא, בלטפל. אין לי באמת את הפניות ואת המקום בשביל קשר רומנטי. המקום היחיד שאני מוצאת בי כרגע הוא בשביל היצירה, בשביל תחזוק החברויות, ההימרחות מול הטלויזיה אחרי יום קשה, הכתיבה והקריאה בבלוג. אפילו הספרים נזנחו קצת בזמן האחרון. הספרנית בפנימיה צחקה עלי "אז עכשיו את קוראת רק ספרי ילדים, הא?" כן. אם אני מצליחה להקדיש חמישה עמודים ביום לספר שמונח לי ליד המיטה זה סוג של נס.
הקושי היחיד שלי כרגע, כזה שלא מופיע בכלל בסיפורה של אצבעונית, הוא הקנאה. יש בי קנאה שאני לא שולטת בה בזוגות שסביבי. באלה שנוסעים לסוף שבוע לצימר. באלה שהולכים לישון ביחד מחובקים, שחוזרים הביתה ואוכלים יחד ארוחת ערב ומספרים זה לזו על היום שהיה. אני מקנאה באלה שחיים ביחד ונושמים את האויר הביתי ביחד. אבל זה לוקח המון זמן להגיע לשם, אני כבר יודעת, וכרגע אין בי את האדמה הטובה להצמיח את הזרע של זה. אין לי הפנאי להשקות ולטפח ולקוות.
אז אני רוצה להרפות. באמת להרפות. לא רק במעשים, אלא גם מבפנוכו. זה לא קל, כי אני מכורה לחיפוש ומכורה לריגוש ההתחלתי של השעתיים הראשונות. אני גם כל-כך רגילה להגיד לעצמי ולסביבה שאני מחפשת בן-זוג, שאין לי ספק שזה לא יוכל לקרות מיד. אני אצטרך להתאמן. להתאמן בלהגיד שטוב לי לבד. להתאמן בלהודות בטוב הזה. וש' מוסיפה לי "כרגע". אז כן. כרגע אני רוצה להיות לבד עם הציפור שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
