אז עברתי.
אני במקום חדש
זה היה כרוך בשבועיים מאוד אינטנסיביים שכללו המוני המונים של פרטים קטנים ורשימות ודברים שצריך לזכור ולעשות ולסחוב ולצלצל ולתכנן ולהיעזר ובתוך כל זה גם לעבוד ולאכול ולישון.
היה לא קל
יש לי שחורים מתחת לעיניים וחצ'קונים לרוב. הלחץ לא היטיב עם העור שלי והשרירים שלי.
אבל זהו. הקירות מסויידים, הבית נקי, תנורי החימום עובדים במלוא המרץ, השטיח סוף סוף נפרש בסלון והארגז האחרון פורק. יש לי בית. אפשר לחזור לחיים הנורמלים.
נורמלים, אבל בגבעתיים.
נורמלים, אבל עם בית אמיתי שיש בו קירות שהם לא מנייר (כאלה שאשכרה צריך לקדוח בהם ולא סתם להבריג לתוכם)
נורמלים, אבל עם מלא חברים קרובים (שאפשר סתם ככה לקפוץ אליהם או להזמין אותם בלי יותר מדי חשבונות)
נורמלים, אבל עם מרפסת שמש אלופה (שמחכה לרגע שהיא תצא מתישהו, השמש)
נורמלים, אבל עם כל שלושת מגדלי עזריאלי שצופים עלי (כשעבדתי שם יכולתי לראות את הבית הספציפי הזה, אני חושבת)
נורמלים, אבל עם משהו נורא גדול שהשתנה.
אני עוד לא יודעת בדיוק להגיד מה זה שהשתנה. אני עייפה מדי לחשוב על זה. אני רק יודעת שהשינוי הזה הוא גדול ומשמעותי, גם אם זה כביכול בסך הכל שינוי של מיקום.
המון דברים היו על המקרר בקרוואן, אבל בקושי אפשר היה לראות אותם כי הם היו רבים וממוגנטים על הצד שלו, החום. פה יש מקרר לבן, ואפשר לקשקש אותו במגנטים מקדימה. אז פתאום אפשר לראות עליו נורא בבירור דברים שנשכחו קודם: למשל, מגנט יקר ממסיבת לסבלוגריות, תמונות של האחייניות היפהפיות שלי ושיר ששמתי פעם ועכשיו סוף סוף מקבל מקום של כבוד:
בָּבּוֹקֶר הִרְהַרְתִּי:
לֹא יָשוּב עוֹד קֶסֶם הַחַיִים
לֹא יָשוּב.
פִּתְאֹם בְבֵיתִי הַשֶׁמֶשׁ
יֵשוּת חַיָּה לִי
וְהַשׁוּלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם
זָהָב
וְהַפֶּרַח אֲשֶׁר עַל הַשׁוּלְחָן וְהַסְפָלִים
זָהָב
וּמֶה הָיָה לָעֶצֶב
גַּם בָּעֶצֶב נֹגַהּ.
(זלדה)
* תודה לאורית, פוסי וחצמיק על ההמלצות המשובחות של בעלי המקצוע ועל ההיענות המקסימה לעזור!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
