שבוע. כבר שבוע שאני ישנה בבית החדש שלי, וחוץ מאף סתום מאוד, גרון כואב ורעידות לא רצוניות של שפעת שאני נאבקת בה בכל כוחי אני דווקא מאושרת. כל יום אני תולה עוד כמה דברים על הקירות, קודחת, מבריגה, קונה, משפרת, מזיזה, מסדרת. מנסה לזוז הרבה כי קר כאן. מנסה להבין כמה זמן לוקח לבוילר להתחמם וכמה תנורים אפשר להפעיל בלי לקצר את המעגלים החשמליים הישנים.
שלום מומו! אבא של ר' מופיע מולי. מה את עושה כאן?
שיט. זה היה אמור להיות סוד. אף אחד לא היה אמור לראות אותי עושה השלמת קניות ב"חצי חינם" שליד הבית הישן.
הרבה יותר זול כאן, אני מגמגמת. וחוץ מזה, זה בדרך מהעבודה. אני עדיין עובדת כאן בסביבה.
אההה, הוא עונה בחיוך חם. זה בסדר. גיסתי שגרה ברמת גן מגיעה לכאן לפחות פעם בשבוע.
אני הולכת לעמוד בתור הארוך בין אנשים עם עגלות מלאות לחמשת הילדים שלהם. בתחילת השבוע ניסיתי את הסופר פה באזור. מצאתי את עצמי בשיחה קלילה עם איזו רווקה כמוני שהתלבטה לגבי מחיר עגבניות השרי והבטיחה לי שבדרך כלל הרבה יותר זול פה. "זה בגלל הקרה" תירצה את המחירים המפלצתיים.
הקרה הרגה לי סופית סופנית את הפסיפלורה היפה שעמלתי עליה בחצי השנה האחרונה במושב. היא היתה גדולה וחזקה. כל יום הצמיחה עוד זלזלים שנכרכו בחן סביב החוטים שמשכתי לכבודה. היא עשתה הפרדה ירוקה ובריאה בין הקרוואן לחצר התעשייתית שהיתה לי בקדימה של הבית. שבוע לפני שעזבתי היא מתה. חשבתי שאם הייתי צריכה להשאר שם, הייתי רוצה למות בעצמי. כל-כך עצוב זה נראה.


בדרך חזרה הביתה, כשהשלמת הקניות מרעישה לי במושב האחורי, צלצל ר'. יש לך ד"ש מאבא, אמרתי. מה, היית ב"חצי חינם"? אין לך עכשיו משלך? יש, אבל יקר. וחוץ מזה קצת התגעגעתי, הודיתי בפניו. ר' מספר לי שהוא והחברה שלו מצאו דירה שווה במושב בצפון השרון, ואני מבינה שהמרחק הרב הוא כבר לא רק פיסי. איבדתי את החבר הכי טוב שלי לבת הזוג החדשה שלו. חשבתי שאם עוד הייתי נשארת שם במושב, בלי ר' כשכן, הייתי מתה מבדידות.
בבית החדש פילי כבר גילתה איך יוצאים לבד החוצה דרך החלון של האמבטיה. האמנם נגמרו הסאגות של היללות והבקשות לפתוח לה את הדלת? איזה שדרוג! השאלה היא רק מתי החתולים האחרים יגלו את החלון הזה.
סופשבוע. יש המון דברים לעשות, אבל נראה לי שאני אתחיל באיזו אפיית עוגיות. אין כמו ניחוח אפיה בתנור החדש השווה שלי, לעשות הרגשה של בית חם.
המטבח לפני ואחרי:

שבת שלום!