אני מתנצלת. אני באמת מבקשת מכל החברים שלי פה סליחה. שאני לא קוראת. שאני לא מגיבה. שאני לא בעניינים. הדרמות בחיי גדולות כל-כך. וכמה שאני מנסה שיהיה קצת משעמם - ככה גדלות הדרמות. יש שיאמרו שזה טוב, שהחיים שלי בתנועה כל הזמן. בסדר. אבל זה על חשבון הקשב שלי לאחרים. ולכם. אז אני מתנצלת בפניכם. שלא קראתי. שלא הגבתי. שלא הייתי בעניינים. קודם מעבר הדירה, ועכשיו זה...
יום ראשון, רבע לארבע אחר-הצהריים. אני באה להחנות את הסיריון מול הבית של הילד בן החמש שאני מטפלת בו באופן פרטי ופתאום שומעת שיר מוכר נורא. "הרעידו מיתר, לפני שגם הוא יפקע". אני נשארת רגע ישובה באוטו. זה לא קורה הרבה ששיר משאיר אותי ישובה באוטו כשאני כבר מאחרת לטיפול. אבל זה היה השיר של דני אמיר. אחד האהובים עלי שלו. ובסופו אמרו שבארבע יגיע דני להתארח בתוכנית של טל השילוני. ונורא התרגשתי, כי את דני אני מכירה מפה, מהבלוגים, וכשהייתי בהופעה שלו זה הרגיש לי הכי בבית וכל-כך יפה וקסום ונכון ולדעת שהוא מגיע לרדיו עשה אותי ממש ממש שמחה. קיוויתי שהטיפול יגמר מהר כדי שאוכל להקשיב לתוכנית.
הילד בכה כשנכנסתי לבית שלו. בשבוע שעבר סבא שלו נפטר ורק אני דיברתי איתו על זה ועכשיו הוא לא רצה לפגוש אותי. הפשרתי אותו לאט לאט ובסוף יצא שכל הפגישה שיחקנו לנו במה שנשאר מנייר הטואלט שאיתו הוא קודם לכן ניגב את הנזלת והדמעות ובנינו בובה מגניבה מהגליל שנשאר. יצאתי משם נורא מאוחר וכשהתנעתי את הסיריון דני דיבר על המוסיקה שהוא אוהב. יצאתי לצומת וקלטתי שפעם ביקרתי אותו ואת המשפחה שלו במושב שעל שמו הצומת הזה, וחייכתי המון על צירוף המקרים המשעשע. אני לא זוכרת איזה שיר דני בחר באותו הרגע. אולי זו היתה ג'ניס ג'ופלין, אבל בכל מקרה חשבתי שיהיה לי נעים לחזור כך הביתה.
לא הספקתי לשמוע יותר מדי אקורדים מהשיר. התנועה היתה עמוסה ואני נעצרתי בתור הארוך של המכוניות שהשתרך מול הרמזור האדום.
ומה תגידי עכשיו?
לא יודעת. "ופתאום היה בום"?
פחחחח. את זה כבר כתבת מלא פעמים
אבל באמת, פתאום היה בום!
תמציאי משהו אחר. תהיי יצירתית.
אוקי. המוסיקה הפסיקה בבת אחת
נו, זה כבר טוב. מה, הרדיו שלך התקלקל?
לא. כלומר, כן. אבל הוא התקלקל כי היה בום
אין לך מילה אחרת חוץ מהבום הזה?
האמת שלא...
המממ
הכל עף עלי. ההגה, הבובות שיושבות לי על הקדימה של האוטו, הזכוכיות מהאחורה של האוטו וגם הלבן הזה
הלבן הזה?
כן. הסתבר שאלה כריות האויר
כריות אויר זה רציני!
נכון. ואז היה עוד בום. קודם זה בא מאחורה. עכשיו זה היה מקדימה
את יודעת, אני שם לב שכשאת במתח את מתחילה לדבר איתי על בומים. ואני חושב שזה קצת לא יפה לעשות ככה למי שקורא אותך. אולי תכתבי כבר את הדברים פשוט?
קשה לי. אני מתביישת. אני מבואסת שזה קרה לי שוב
אבל זו לא אשמתך!
כן, כולם אומרים לי. אפילו נהג המשאית ביקש אלף סליחות והסביר לי בדיוק איך איבד את הריכוז ונכנס בי מאחורה, אבל אני עדיין מרגישה מאוד מאוד לא נוח עם העובדה שזה קרה לי שוב.
אני מבין. ובכל זאת אני הולך מכאן. תתמודדי!
יוסי, נהג המשאית העצומה, רצה לפנות ימינה. אבל היה איזה אופנוע שהסיח את דעתו. מבינים? אופנוע! כך הוא סיפר לי כשכבר הייתי במיון עם פלסטיק אדום ענק על צווארי. כנראה שהוא לא שמע את דני ברדיו. כשהחזיר את המבט לנתיב שבו נסע ראה את הסיריון הכחול שלי קצת קרוב מדי. הוא בלם, אבל זה לא היה מספיק טוב והוא נכנס בי במלוא העוצמה ומחץ את כל החלק האחורי של האוטו. למרות שעמדתי במרחק מאוד סביר מהאוטו שלפני, נכנסתי גם אני בו ושברתי לו פנס.
הסיריון התמלא עשן ואני חשבתי שהוא הולך עוד שניה להתפוצץ. ניסיתי לפתוח את הדלת ולא הצלחתי. כלום לא עניין אותי, מלבד לצאת משם. נזכרתי שהחלון נפתח ידנית ופתחתי אותו במלוא העוצמה. התחלתי לצרוח כמו משוגעת עד שמישהו הגיע מבחוץ ופתח איכשהו את הדלת. ברחתי משם בריצה רק כדי לגלות שהגוף די כואב לי. ואז גם התחלתי לבכות. בדיעבד הסביר לי מישהו שהעשן הגיע מהנפץ שהפעיל את כריות האויר. הנהגת של האוטו לפני תפסה אותי לחיבוק, שארגע. לא יכולתי להירגע. היא נגעה לי בכתף שמאל וזה הכאיב לי נורא.
אבל יכולתי ללכת. ולזוז. ולבכות. ולדבר עם כל האנשים שנאספו שם. ובעיקר להגיד ליוסי, נהג המשאית, שאני אהרוג אותו ברגע שאתאושש. הוא ביקש סליחה, אבל אני כבר למדתי שאחר-כך בבית המשפט לסליחה שלו לא תהיה הרבה משמעות. בכל זאת נתתי לו את הטלפון שלי, שיוכל להיות בקשר.
אחר-כך אשפזו אותי ליומיים בבית החולים. הדכאון שלי היה חמור שם. צעקתי על רופאים ובכיתי לחברים. ביקשתי מכולם שיחפשו עבורי אוטו חדש ואיזו מכשפה טובה שתסיר מעלי את קללת העין הרעה שלא מפסיקה לרדוף אחרי. בבוקרו של היום השני בבית החולים התעוררתי עם השיר של דני שהתנגן לי בראש וניסיתי להזכר במילים. זכרתי שזה שיר פוליטי כזה, אבל השורות היחידות שהדהדו לי היו אלה:
הרעידו מיתר, לפני שגם הוא יפקע
זה לא יהיה מושלם, אז מה
יש סדק בכל דבר שקיים
וככה האור נכנס לעולם
וזה עשה לי משהו, הסדק הזה. המיתר שעדין לא פקע. אני חושבת שאני רוצה להגיד לדני תודה על שזה מה שליווה אותי שם בבית החולים בשעות מורטות העצבים.
עכשיו אני בבית. נחה. עם צוואר כואב וגב וראש שמטריפים אותי. עם כמה כחולים יפים. אבל בסך הכל בריאה. לא שבורה ולא מרוסקת, בלי כוויות ובלי צלקות. הרבה עדכונים על פוסטים חדשים מחכים לי במייל. אני באמת מקווה שתסלחו לי על הדרמות בחיי שמונעות ממני להתייחס אליכם כמו שאני רוצה שתתייחסו אלי.
מישהו מכיר מכשפה או אוטו למכירה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
