שבוע לפני יום הולדת 29 שלי, ביולי 2004, המיתולוגי ואני נפרדנו. לא חשבתי שניפרד אי פעם. חשבתי שנחיה לנצח ביחד, שהוא יהיה אב ילדי, אהבת האמת הגדולה שלי. זו היתה פרידה כואבת במיוחד. בתוך כל הדמעות והטישואים נכנסתי אז להומלס והתחלתי לחפש דירה קטנה בת"א. מהר מאוד גיליתי את הכוכים הקטנים והמבאסים שמוצעים במחירים מופקעים. שותפים לא רציתי. ואז עלה בי הרעיון, שכבר ישב אצלי עוד בזמן שהיינו ביחד - לעבור למושב. חשבתי שזו תהיה התנסות מעניינת, מה גם שבית החולים הפסיכיאטרי, שהתחלתי לעבוד בו כמה חודשים מאוחר יותר, היה מוקף מושבים יפים.
תליתי פתקים בלוחות המודעות "סטודנטית מבית טוב מחפשת יחידת דיור". להפתעתי פנו אלי בעלי משקים והציעו לי להציץ אל הדירות הקטנות שבחצרותיהם. היתה לי בחירה. למשק 42 כבר הבאתי את אמא שלי, שתאשר את דירת החדר החמודה שהיתה שם. אמנם סמוכה למשאיות ולחצר תעשייתית, אבל עם גינה משלה ובעלת בית נעימה. אבל באותו היום צלצל המוסיקאי. הוא ראה את המודעה שלי ומציע לי לבוא לראות את הדירה המהממת שהוא גר בה, במשק 32. "אני לא גרה עם שותפים" הודעתי לו. תבואי לראות, ביקש, נראה לי שתתאהבי במקום.
הגעתי לבית עצום, שהיה בעצם הבית הראשי של המשק, עם איזה דונם של דשא סביבו, עצים עתיקים וערסלים. החדר שהוקצה לי היה ענק עם מקום לסלון משלי ועם מקלחת צמודה פרטית. בבית הסתובבה בחורה בפרצוף זועף. המוסיקאי סיפר שהם היו זוג ונפרדו והיא עומדת לעזוב, בזמן שהוא נשאר. החדר הגדול הנוסף היה חדר המוסיקה שלו, שם ניגן בגיטרה וחצוצרה ושם גם היה אולפן ההקלטות שלו. כדי לישון הוא לקח לעצמו את החדר הקטן. בין כל החדרים הוקצתה עוד פינה לסלון משותף. הבית היה מושלם. לא עמדתי בפיתוי ולקחתי.
כבר בשבוע הראשון הסתבר שהבטחותיו של המוסיקאי לשקט בערבים, כשאני חוזרת מהעבודה, מופרכות. הוא היה עסוק בלהקליט שיר לאיזו תחרות קיקיונית ועבד עליו (שוב ושוב ושוב אותה השורה) ימים כלילות. כשניסיתי להתעמת איתו על כך טען שאני קטנונית ושזה פרוייקט חייו. הוא לא יכול לעצור בשמונה בערב וגם לא בעשר, אלא חייב להמשיך עד שכל שורה תהיה מושלמת. כעסתי עליו ואחרי שלושה שבועות של חיכוכים הפסקתי לדבר איתו.
אחרי שבוע של שתיקה רועמת התעוררתי מזעקות שבר ששאג לטלפון. כולי אפופת שינה הבנתי שמשהו די נורא קרה. הוא ירה לעברי שפרצו אלינו הביתה בלילה, וגנבו לו את המחשב ובו כל המוסיקה שלו והציוד של אולפן ההקלטות. גם את הסלולרי גנבו לו, כך שניתן ליצור קשר עם הגנב. הצעקות בטלפון היו על חברת הביטוח, שהפסיקו לבטח אותו שבוע קודם.
התעליתי על עצמי ושמתי את ה"ברוגז" בצד. גם את האימה מהעובדה שהסתובב לי בבית גנב בזמן שישנתי שמתי בצד. ביטלתי את יום העבודה שלי ונערכתי לעזור לו להשיב את המחשב הגנוב. הגנב ענה לסלולרי וסיפר שהוא גר בקלקיליה ודורש 4,000 ש"ח על המחשב. השוטר שיתף פעולה בשיחה והמוסיקאי מיד שלף את הארנק, רק כדי לגלות שלא פשוט לעבור את הגבול לקלקיליה, ושהמשטרה לא מתכוונת לעזור בפועל. שעות של טלפונים, קשרים והתעסקויות נגמרו במציאת בחור ערבי ישראלי - בעלים של משתלה באזור - שהסכים לעשות את עסקת החליפים. הלוויתי למוסיקאי (שלא עבד בכלום ורק "עשה מוסיקה") כמה מאות שקלים וסיימנו את היום בסביבות חצות כשהמחשב בידינו.
למחרת גילה המוסיקאי שאמנם המוסיקה שלו עוד נמצאת בזכרון המחשב, אך ציוד אולפן ההקלטות שבתוכו, בשווי של איזה 10,000 ש"ח הוחלף ברכיבים פשוטים של מחשב. ההקלטות הופסקו והמוסיקאי ניסה לרכוש אחד לאחד את הרכיבים האבודים בחזרה הישר מהמינוס שלו בבנק. אני בינתיים התרווחתי לי מעט מהשקט שהשתרר בדירה, תוך שאני מארגנת את חנוכת הבית ההמונית שתכננתי כבר כמה זמן.
חנוכת הבית התקיימה שבוע לאחר הפריצה וחודש אחרי שנכנסתי לדירה. הרבה אנשים הוזמנו - חברים שלי וחברים שלו - לשבת בדשא הענק שלנו ולאכול בשרים ושאר מטעמים על האש. בבוקרו של היום הזה נערכתי במטבח הגדול להכנת הסלטים והתוספות.
המוסיקאי נעמד לידי, בזמן שחתכתי את המנגו לסלט. "אני יודע מי הזמין את הגניבה הזו" אמר. "באמת?" עניתי בהשתאות כנה, "זו היתה הזמנה???" "כן", ענה. "זו היית את שהזמנת את זה". הסתובבתי אליו, מצפה לראות שהוא צוחק. הוא לא צחק. "מה לי ולגנב פלשתינאי מקלקיליה?" "אה! אני לא חושב שבאמת הלכת והבאת אותו. אבל אני לגמרי מאמין שהזמנת אותו ברוחך!"
נבהלתי. נבהלתי נורא. היה לו מבט מבהיל. הוא באמת ובתמים האמין שיש לי כוחות, שהבאתי את הדבר הזה עליו. הוא גם הסביר שבגלל זה עזרתי לו באותו היום, "מתוך רגשי האשם שלך!" הנסיון להתעמת איתו דרך ההגיון נגמר בצרחות הדדיות. בשלב מסויים הביט בי בעיניים ואמר לי "חִירְבְּת אל בֵּית" והוסיף ותרגם, למקרה שלא הבנתי: "שיחרב ביתך!"
בעלת הבית ממשק 42, איתה נשארתי בקשר בחודש שגרתי במושב, אמרה שבדיוק התפנה בחצר ההיא הקרוואן, ושאני מוזמנת לעבור. עד שתגמור לסדר אותו עברתי לישון אצל ההורים שלי, שחזרו איתי כל יום לדירה כדי לעזור לי לארוז. באחד הבקרים מצאנו - אמא שלי ואני - פתק נאצה עם קללות ושנאה יוקדת. בחור שיצאתי איתו אז וידיד עזרו לי להעמיס את הדברים ולהעביר אותם לקרוואן. ניסינו לשמור את המיקום החדש שלי בסוד. האזעקה שהוא התקין מיד לאחר הפריצה הופעלה הישר לסלולרי שלי בכל יום בשלוש בבוקר. נכנסתי לקרוואן כמו פליטה, מסתכלת כל רגע מאחורי הכתף שלי, לוודא שהוא לא שם. אלה היו ימים מפחידים מאוד. נזכרתי בשריפה שהיתה בחוות הסוסים במושב שבוע אחרי שנכנסתי. את יודעת, סיפר לי אז המוסיקאי בסיפוק, פעם הכלבים של בעל החווה טרפו את החתולה שלי. קיללתי אותו שתישרף לו החווה. והנה, עכשיו היא נשרפה.
את הכסף שהלוויתי לו הוא לא הסכים להחזיר לי. החלטתי לוותר. חשבתי לקנות כך את השקט שלי.
אחרי חודש בקרוואן כבר נהיה רגוע. בעלת הבית שלי פגשה את בעל הבית שלו באיזו לוויה ובאה לספר לי שהוא לא הסתדר עם שכר הדירה ונאלץ לעזוב. נכנס לשם זוג נחמד ואין יודעים לאן הוא עבר.
חודש לאחר מכן נכנס בי רכב בזמן שנסעתי על האופנוע בכביש המהיר שהוביל למושב. כשאחד מעוברי האורח צלצל להורים שלי להודיע להם שהבת שלהם היתה מעורבת בתאונת דרכים הם היו בטוחים שזה המוסיקאי שעובד עליהם. רק הקול שלי דרך הסלולרי של ההוא, בזמן שעוד הייתי שרועה על האספלט, הבהיר להם שזו לא מתיחה.
היום היה אצלי ידיד שביקש שאוציא את מה שקורה לי. שלא אשחק אותה כלכך אמיצה. אז הנה אני מוציאה. קיבלתי כמה טלפונים של מכשפות ואני חושבת באמת לעשות איתם משהו. בעלת הבית מהמושב נתנה לי בטלפון מתכון לסילוק העיניים הרעות. לא פשוט מה שהיא ביקשה ממני לעשות, מה עוד שזה לבד ובבית קברות, ואסור לי לספר על כך לאף אחד.
אני לא יודעת אם יש דבר כזה עין הרע. אני לא יודעת כמה עוצמה יש לקללות. אני לא יודעת אם א', האקס הראשון, קילל אותי כשעזבתי אותו אחרי 5 שנים ביחד. חשבתי שכשכתב עלי ספר התנקה מהכעסים שלו עלי. אבל אולי הוא גם קילל. ואולי בדרכו גם המיתולוגי קילל. והמוסיקאי קילל חזק. ואולי עוד אנשים שאני בכלל לא מתארת לעצמי שפגעתי בהם. אולי גם בנות מצאו סיבות לקלל אותי. אבל עכשיו, אחרי התאונה השלישית בחיי בתוך שלוש שנים, אני בעיקר יודעת שאני לא יודעת כלום. וכל מי שקצת מאמין שולח אותי לעשות כל מני דברים כדי להסיר את הדבר הזה ממני. ואני רוצה כל-כך שילכו השדים הרעים האלה והעיניים המרושעות ואני לא בטוחה אם בכלל אפשר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
