אם פעם הייתי מרפרשת עמודים של אתר ג'יידייט, היום אני מרפרשת עמודי אתר יד 2 בחיפושים נואשים אחרי רכב. והפעם אני נאלצת להודות בפה מלא: חיפושים נואשים.
עברתי שיחות עם סוחרים שניסו לסבן אותי בסיפורים על חמותם או האישה שבהריון במקום להגיד בפשטות שהם סוחרי מכוניות שאין לדעת מה עוללו לרכבים שהם מוכרים.
עברתי שתי בדיקות (שלוש-ארבע שעות כל פעם) עבור שני רכבים שיצאו עם תוצאות מחורבנות.
גיליתי על רכב שנראה מעולה ששינו לו את הקילומטראז' לחצי ממה שהוא באמת.
עברתי שיחות עם קולגות/חברים/משפחה שמוכרים מכוניות גרועות ולא נעים להם שאני אהיה הקונה.
בדקתי, נסעתי, תיזזתי במוניות ואוטובוסים ורכבות, הלכתי ברגל, הקפצתי אנשים אחרים לבדוק לי, פיתחתי תקוות, נפלתי מאכזבות.
לא נחתי לרגע מאז התאונה. אני גמורה.
ואין לי אוטו. אין לי איך להגיע לעבודות הרבות שלי שמפוזרות על-פני כל גוש דן והשרון.
אתמול בעודי מדדה מהמוסך בפתח-תקווה, אחרי שעוד רכב התגלה כתרמית, חשבתי שיוסי - נהג המשאית שפגע בי - הוא זה שצריך לעשות את כל התיזוזים האלה בזמן שאני מנסה לעשות משהו למען הגב הכואב והצוואר ההרוס.
אז חזרתי לעשן. לפחות אני לא משמינה מכל המתח הזה. רק דופקת לעצמי עוד קצת את הריאות. ובבקשה אל תגידו לי שאני מטומטמת, כי אין לי כוח לעימותים סביב עשן הסיגריות. גם לא לאלה שיש לי עם עצמי על כל סיגריה. קשה לי. ככה אני מפרקת את המתח הזה: בלחפש מכוניות ולעשן. אפילו לכתוב קשה לי.
היום אני לוקחת רכב חלופי לשבוע. זה מה שהביטוח נותן: שבוע. אם לא אמצא רכב אחר בזמן הזה, אין לי מושג מה אני אעשה. הלחץ הורג אותי!
חיפשתי, אבל אני לא מוצאת תמונות של הסיריון. חוץ מזו שצולמה ביום החתונה של חברה. להתראות סיריון יקר שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
