חשבתי על זה. קצת חשבתי. אולי בעצם לא מספיק.
אבל חשבתי. בחיי.
פתחתי את הבלוג הזה כדי להצליח לחצות את הניתוח ההוא, שהיה לי לפני שנה וקצת. לא ידעתי שאצא ממנו עם כוויות. חשבתי שאצא ממנו רק עם יד יותר מחוברת. אבל היה לי קשה להכנס לעוד ניתוח, שניה אחרי פרידה מחבר שהיה לי חצי שנה, ורציתי לשחרר כאן קצת לחץ.
בכלל לא חשבתי שמישהו יקרא...
אז חשבתי קצת, אם יהיה נכון לחשוף כאן את הצללית שלי. ואת הקול שלי. אלה הדברים שיראו וישמעו מחר בטלויזיה. עברה בי מחשבה לספר על זה כאן בדיעבד. ואז חשבתי עוד קצת. אולי אחר-כך אני אצטער על זה. אבל כרגע, אחרי שהחלטתי שמחשבות עושות אותי חסרת בטחון, החלטתי ללכת על הרגש. ומרגיש לי נכון שתהיו שותפים לנקמה הקטנה והמתוקה שאני עושה בבית-החולים ששרף לי את הגוף ולא אמר על כך מעולם סליחה.
הראיון נערך בביתי ביום חמישי האחרון, אחרי תחקיר ארוך ועצבני של בחורה מקסימה בשם יודפת. היא עבדה קשה כדי שעמנואל רוזן יוכל להרים גבה על המחדל שנעשה בגוף שלי ושל עוד כמה שנכנסו יפי-עור לניתוח ויצאו שרופים.
אז תרשמו: מחר, יום רביעי, באיזה תשע וחצי או עשר. משהו שם. ערוץ 2. אני לא אראה את זה כי אהיה בשעור ציור. אבל בשביל מה עשיתי יס מקס אם לא בשביל כאלה... אני מקווה שלא אתחרט שהחלטתי לפתוח את הפה ולחשוף את צלליתי. שלא אתחרט שסיפרתי לכם. יודפת אמרה שמי שמכיר אותי יזהה מיד. אז תחזיקו אצבעות שילדים בני 12 לא רואים את עמנואל רוזן בשעות כאלה. לא בא לי שהמטופלים שלי, שעוד ממשיכים להתעסק בתאונה שהיתה לי רק עכשיו, ישמעו אותי מדברת על ישבנים. אחרי הכל, אנחנו אמורים לעסוק בהם, לא בי.
מה שלא תראו מחר זה את המנתח שלי מבקש סליחה. הוא הגיב ב"אין תגובה" ולא יכנס לכתבה. בכלל, אתם לא תראו אף אחד מבקש סליחה. בית החולים יגיב, כמה מפתיע, שאין לו שום מושג על מה בכלל מדובר. ואת המשפט שלי, שאומר שהרגשתי כאילו אנסו אותי שם, בזמן שישנתי, בטח ימרכזו מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
