הנה, הגענו למחסום.
מי שם אותו דווקא פה, מי שומר עליו, מי מחליט מי עובר ומי לא, מתי הוא פרוץ ומתי סגור? ממה הוא עשוי? אפשר אולי למתוח אותו? לשבור? לשחות אותו? לדלג מעליו? להכנס בו עם הראש?
ומי בכלל אומר שהגענו - ברבים. אולי זו בכלל רק אני שעומדת פה, לבד. מול המחסום הפרטי שלי שהמצאתי באיזה רגע של צורך בהגדרות וגבולות ומחסומים. ועכשיו אני תקועה מולו. אני שואלת לעצת חברים. נדמה לי שהם מתישהו היו שם ועברו בקלילות. הם לא מכירים בקיומו, ולכן העצות שלהם לא מצליחות לעזור לי. אולי הם לא זוכרים. כבר הרבה הרבה זמן שהם חיים בבועת הזוגיות שלהם וכבר שכחו מה זה מחסומים מהסוג הזה. איך זה להיות במקום הכי הכי אינטימי עם עוד מישהו ובו בזמן לקבל בראש דפיקות של שאלות וספקות ופחדים הכי בסיסיים.
ואני גם כבר לא זוכרת מה קורה במחסום הראשוני הזה. והפחדים עולים ומציפים. אם אני נשארת כאן, מהעבר הזה, תמיד אוכל להגיד שככה זה. את המחסום הזה לא עוברים השחורים. ואני שחורה. אני איאלץ לעמוד בגבורה מול השומר ולא לבכות ולהפנות לו את הגב ולחזור הביתה. אבל זה מילא. את התנועה הזו אני כבר מכירה היטב. מה יקרה אם המחסום ייפתח ואני אעבור. אנחנו נעבור. מי יודע אילו שערים ומחסומים עוד מחכים לי בהמשך הדרך. ואולי דווקא מזה אני פוחדת, מההפתעות שעוד צפויות. כי את זה אני דווקא יודעת. הייתי שם כבר כמה פעמים, בשביל הזה. הלכתי בו, נתקעתי באבנים, נחתי בצילי עצים, שתיתי מי מעיינות, נפצעתי, התחממתי בשמש אביבית, רצתי, נפלתי, קמתי, ישבתי, הזעתי, רעדתי מקור, ושוב נפלתי... אז מי יודע מה יקרה עכשיו. והקול הזה, שהתחיל לחלחל בי כבר לפני כמה חודשים, שאומר "מה את צריכה את כל זה. שבי לך בבית היפה שלך, תהני מהחיים המלאים שלך. גם ככה כבר ראית שאת לא מוגנת, אבל לפחות את מקטינה את הסיכון".
המחסום עומד ממש מולי. אני לא יודעת ממה הוא עשוי ומה הדרך הטובה ביותר לעבור אותו. אני לא יודעת מה המרחק בינו לבין המחסום הבא. אני אפילו לא בטוחה מאיזה צד אני מסתכלת עליו. אולי אני כבר אחריו ועדיין לא מפנימה. אבל הוא כאן, ממש לידי, רואים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
