אני יושבת עכשיו בספריה של הפנימיה. בחוץ כדורים עפים ברחבת המשחקים המוארת, ילדים שרים וצועקים, מדריכים מנסים לסגור עוד ערב בלי בלגנים. בפנים שקט, נעים, אפוף ספרים. אף פעם לא כתבתי פוסט ממקום עבודה. אבל נגמרו לי הטיפולים להיום ונשאר לי קצת זמן פנוי למלא פה, במקום האהוב הזה.
הפוסט הקודם נראה לי הזוי פתאום. אבל כנראה שככה זה בהתחלות. ככה זה כשאני לא בטוחה ולא יודעת ולא שולטת. לוקח לי זמן להרפות ולתת לדברים לקרות. התחלות בשבילי - בכל מקום ובכל סיטואציה - הן הכי קשות. לפעמים דרמטיות ממש. כמה היה לי קשה בבית הספר בתחילת השנה. כמה הילדים כאן בפנימיה ערערו אותי בהתחלה. כמה בכיתי בחודשי העבודה הראשונים בהייטק. אני כבר יודעת. אני צריכה לדרוך על השביל שאני פוסעת בו בזהירות בתחילת הדרך. עד שכפות הרגליים מתרגלות למרקם. עד שאפשר להוריד סוודר. עד שאפשר לפזר שיער ולתת לרוח להתבדר בו.
אחרי סופשבוע קסום של החלמה ואהבה והמון מוסיקה, התחלתי את השבוע הזה מחוייכת. הפסנתרן ואני כבר סוגרים שלושה וחצי שבועות. שיא מרשים מאז שפתחתי את הבלוג, כלומר - מאז ט'. שזה לפני יותר משנה. אבל אלה לא הזמנים שעושים כאן את העסק למוצלח. אני לא זוכרת בכלל מתי בפעם האחרונה העברתי שבת כל-כך נינוחה, טבעית ומהנה כמו שהיתה זו האחרונה. הפסנתרן הרגיש אצלי כאילו שאנחנו בצימר. אני הרגשתי כאילו אני סוף סוף בבית. קינחנו את השבת בהליכה לאחד השלבים הראשונים בתחרות רובינשטיין. היה מפעים. מעולם לא הייתי בקונצרט עם פסנתר כנף באמצע במה ריקה ונגנים בכזו איכות. הכי אהבתי את הטאייוונית, שהסתבר שגם עלתה לשלב הבא. היא ניגנה כמה יצירות, בינהן של מלחין שלא הכרתי - גרנדוס. אחת ההנאות הגדולות שלי בקשר חדש זה להכיר תחומים שפתח הכניסה שלי אליהם היה קודם צר מאוד.
כבר מאוחר. הפקקים של גהה מחכים לי. וגם הפסנתרן, שהבטיח ללמוד את הקטע הזה ולנגן לי אותו.
לא יודעת. התחלה. רגע ככה ורגע אחרת. עכשיו רגע מחוייך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
