זו היתה תחפושת מלחיצה במיוחד. ישבתי בתור הארוך והמייגע במשרדי העירייה בגן-העיר, עם תעודת זהות של תל-אביבית וחוזה שכירות תל-אביבי מפוברק. ישבתי וחשבתי על כל סוגי התליות שיעשו לי כשיגלו שאני רמאית. אוזן-מומו יעשו ממני.
הדירה התל-אביבית שגרתי בה עם המיתולוגי היתה דירה שווה במיוחד. היא היתה גדולה, ברחוב שקט ליד שדרות רוטשילד, עם מרפסת ענקית, שכנים נחמדים, חדר שינה עם ארון-קיר אינסופי, חדר עבודה כיפי, סלון ענק ופסנתר. המיתולוגי היה מנגן בו מדי פעם שירים ישראלים ובסלון היינו מארחים המון חברים כל הזמן. כשגנבו לי את הארנק ב"דיטה" ונאלצתי להוציא תעודת זהות חדשה, לא חשבתי פעמיים והעברתי את הכתובת שלי לשם. לא שהייתי זקוקה לזה. אחרי הכל היה לי אז אופנוע. חשבתי שאני אהיה אופנוענית לנצח ושלעולם לא יהיו לי בעיות חניה. חשבתי גם שאני והמיתולוגי נחיה שם לנצח.
כשנפרדנו היה ברור ששנינו צריכים לעזוב את הדירה. היא לא התאימה לשותפים ובכלל לא היה נראה שמי מאיתנו רוצה להשאר במקום היפה הזה שבו הכל נגמר. ככה חשבתי אז. בדיעבד מזל שלא נתתי לו את הברירה להשאר, כי הוא היה מכניס לשם בלי הרבה בעיות את החדשה שחיכתה שאני אזוז ושהתחתנה איתו. כשלעצמי לא באמת חשבתי אז לעומק כשהצעתי לחברים טובים שלי - הזוג המושלם - את הדירה. הם בדיוק נאלצו לעזוב את שלהם והיא סיפרה לי שהם נורא רבים סביב חיפושי דירות. חשבתי שכך, לפחות, אציל את הזוגיות שלהם.
פחחח. ממש מצילת זוגות.
גם בלעדי הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. בדירה ההיא. הזוג המושלם בדירה המושלמת. לא מזמן גיליתי שהם כבר שלוש וחצי שנים ממשיכים לשלם ארנונה על שמי. על שמי ועל שם המיתולוגי. בלי למצמץ. למרות שביקשתי שדי. על הפסנתר הסגור עומדים סיפרי בישול ושאר קשקושים. לא מפסיק לכאוב לי להגיע אליהם. אולי בגלל זה ניתקתי קשר. אולי בעצם בגלל זה אני כועסת עליה כל-כך. בדרך כלל אני חושבת שאני כועסת כי למרות שהייתי שם בשבילה במסיבת הרווקות ובחתונה ובקשיים ובשמחות היא לא היתה שם בשבילי בלבד שלי ובמושב המרוחק ובתאונה האחרונה ובמעבר הדירה המשמח לגבעתיים. אבל לפעמים אני נזכרת שאני כועסת כי היא נכנסה לדירה שלי ולקחה את התפקיד שלי ועשתה אותו פי אלף יותר טוב.
צלצלתי אליה אתמול, כדי לבקש ממנה טופס אישור על תשלום הארנונה. קבענו שאני אקפוץ אליה, אחרי מסיבת רחוב תל-אביבית שהייתי בה עם הפסנתרן וחבריו. החניתי את הגטס החדשה ליד הבית שלה וכשחזרתי מהמסיבה היא לא ענתה לי. למרות שהיה שם אור. למרות שהיה ברור לי שהיא בבית. אני כבר יודעת שכשאני כועסת עליה, גם היא כועסת עלי. לכן החלטתי הפעם לא לפתוח את זה איתה. כי אין לי כוח לשמוע למה היא כועסת עלי, ותמיד יוצא בסוף שאני אשמה. קשה לי איתה מאז הפרידה מהמיתולוגי. מאז שהפכתי לרווקה שלא מבינה את הקשיים המושלמים שלה ("אמא שלו מטריפה אותי!") ומאז שהיא גרה בדירה שאני מצאתי ושבה חשבתי שאתחתן.
אז בלי אישור לארנונה ישבתי היום בתור לפקידה של עיריית ת"א. כמה החיים היו יכולים להיות קלים יותר אם עוד היה לי את הסיריון הכחול עם המדבקה התל-אביבית הכתומה. אבל הוא מת, ואיתו הלכה המדבקה. הדבר האחרון שעלה על דעתו של אבא שלי כשפינה את האוטו היה לקחת מדבקה מהחלון. אז היא נשארה שם, המדבקה, בבית הקברות למכוניות. הפקידה תקתקה את הכתובת התל-אביבית שרשומה לי בתעודת הזהות למחשב, ולא מצאה אותי. למעלה למטה עם החצים עד שראתה "המיתולוגי ומומו". הוא היה רשום לפני. לא הייתי צריכה שום אישור. הכל במחשב. "ומי זה י'?" שאלה אותי על הצלע הגברית של הזוג המושלם, "הוא גר אתכם?" הסמקתי קשות והנהנתי. מה יכולתי להגיד בכלל על כל הקונסטלציה המוזרה הזו של אנשים שחיים בדירה התל-אביבית המושלמת ההיא.
נראה לי שגמרתי עם כל הבירוקרטיה שקשורה לתאונה האחרונה, אמרתי לעצמי כשירדתי במעלית, מנסה לנשום לרווחה. יצאתי לחניון והדבקתי את המדבקה החדשה על הגטס. "עכשיו יש לך קצת יותר אופי", לחשתי לה ונסעתי איתה לחניה הפרטית שיש לי בגבעתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
