חודש אחרי קניית הגטס אני כבר יכולה לומר: אנחנו עושות 400 קילומטרים בשבוע.
400 קילומטרים! בשבוע!
אנחנו נוסעות בכל רחבי גוש דן והשרון. הגטס חונה במקומות הקבועים שלה ואני הולכת לחדרים הקבועים שלי לטפל בילדים. היא מחכה לי בשקט עד שאני מסיימת. בינתיים עוד לא ממש חם לה בחניה, והיא לא מקטרת. נראה לי שאפילו קצת נעים לה. בדרך, בין ביצפר לפנימיה לקבוצת הילדים לטיפול הפרטי, לפגישה עם מורה או עם עו"ס או עם הד"ר מהמכללה, אנחנו יוצרות קשר.
הגטס לא יודעת מה זה עשן של סיגריה. למען האמת, המצת שלה בכלל לא עובד. אבל כמו הבית החדש - גם הגטס זכתה בעידן שבו עישון מותר רק בחוץ ורק עם חברים. אז אין לנו ריח של סיגריות.
אנחנו עדיין עובדות על עניין המסטיקים. אני כמעט ולא הולכת לסופר, עכשיו כשאני כה קרובה לעיר ולמכולת השכונתית, וכך יוצא שאני שוכחת מקיומם (בסופר, אתם יודעים, הם ליד הקופות. אי אפשר לפספס). קשה לי להתחיל נהיגה בלי מסטיק. אני מאמינה שבקרוב נכנס לשיגרה ואני אפסיק לשכוח.
מאז הגטס הפסקתי לדבר עם הרמקול של הסלולרי. בתוך הדברים שהתעופפו בסיריון אבא שלי מצא לי אוזניה לא רעה. אז עכשיו אנחנו מדברות רק עם אוזניה. ובכלל, מעדיפות שלא לתת לאחרים להכנס לנו לתוך הקשר...
אני והגטס לא שומעות את שי ודרור בבוקר, כמו עם הסיריון, אלא רק מוסיקה של 88. אנחנו מאוד אוהבות את הבוקר של 88 ואת שש עד שבע בערב. בצהריים ובלילה קצת יותר קשה לנו, עם כל הג'ז והמוזיקה המוזרה. לפעמים אנחנו מגלות איזו שעה מעניינת בגלי צה"ל. לפעמים ברשת ג'. לעתים רחוקות אנחנו נכנעות לגלגל"צ, אבל אז משתדלות לא לספר לאף אחד... הדיסקים, לצערנו, כמעט ולא מוצאים את דרכם אל המערכת כי הידיים עסוקות בהילוכים.
ההילוכים הם החידוש המרענן שלנו בחיים. אף פעם לפני כן לא נהגתי בהילוכים. יחד עם האתגר והעניין יש קושי ותסכול. אנחנו מנסות ללמוד זו את זו, בעדינות, עם הרבה סבלנות. עדיין קשה לי איתה בענייני חניות. הייתי ספצית בזה ועכשיו אני נורא חלשה. בכלל קצת איבדתי את הבטחון על הכביש, אבל היא טוענת שזה לא קשור להילוכים אלא לתאונה האחרונה. לא יודעת. אולי היא צודקת.
400 קילומטרים בשבוע. שמכסים את המרחקים בין 40 הילדים שאני רואה מדי שבוע במקומות השונים. כבר חתיכת קשר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
