אני עצבנית בסופשבוע הזה. אני רבה עם כל החברים שלי. אני בוכה בלי סיבה. יושבת וקוראת דברים שכתבתי ושכתבו לי בשנים האחרונות ובוכה. לא מצליחה להפסיק. הפסנתרן מגיע עוד מעט ויחד נלך לזוג המשוגע. זה מלחיץ אותי, להפגיש אותו עם הזוג המשוגע. אני מנסה לריב גם איתם, אבל הם לא כל-כך נותנים לי. הזהרתי אותו שגם איתו אני אריב. הוא עוד לא ראה אותי בוכה. ומאוד קשה לריב איתו. אני אריב איתך על חניה, אני מזהירה. הוא כבר כמה פעמים העיר לי על החניה שלי וזה מטריף אותי. אתמול אמרתי לו שיזהר. שזה נושא רגיש. אני חונה מעולה אבל קשה לי עם הגטס. אז עדיף שישתוק.
אני עצבנית. העצבים הם לא אורחים רצויים בביתי. בטח שלא בסופי שבוע שאמורים להיות רגועים. רואים רגע של שקט ומחליטים לחנות. והם דווקא יודעים לחנות טוב. עד שמצאנו חניה, הם מתנשפים, כבר נלך? ואיך שהם נכנסים לי בדלת מתחילות הדמעות להציף לי את הפנים. יאללה, רוצים לאכול, הם תובעים. ומיד מתחילים ללכת מכות ולחרב לי את המקרר. מרימים טלפון לע' - מתחילים לצרוח עליה שהיא אף פעם לא מגיעה לגבעתיים ותמיד מצפה להפגש בת"א. אחר-כך עוברים לש', מוציאים לה לשון. והעצבים של ש' לא נשארים חייבים, מיד מעיפים בעיטה. זאתי - יש לה עצבים ארסים. לא כמו החננות שלי. תוך שניה מורחים אותם על הרצפה.
כשאני נוסעת להורים הם מצטופפים לי במושב האחורי. מפריעים לי לשמוע את המוסיקה העברית של רשת ג'. צועקים, הולכים מכות, יורקים וזורקים זבל מהחלון. לבית של ההורים הם כבר מגיעים לגמרי חמים. כשמדברים על "החג" הם בשיא שלהם. פסח? נראה לכם שאני עושה אתכם את הפסח? למה - מה אני אשמה שאחותי החליטה להתחתן עם הדפוק הזה שנושא איתו את המשפחה הכה-דפוקה שלו? תשכחו ממני בפסח. אני אמצא לי חברים נחמדים לעשות איתם את החג. פחחחח מפחפחים העצבים. גם כן חברים נחמדים יש לך.
והדמעות זולגות והעצבים נשארים. כזאת חניה טובה, הם מגחכים אלי, איך נעזוב. תעשי קפה, בא לנו להשאר עוד קצת. די, לכו מכאן כבר! לא רוצה אתכם! לא רוצה לריב עם כל העולם! אין לי סיבה בכלל. טוב לי עכשיו. מה פתאום הגעתם דווקא לשבת הזאת? הם לא עונים. רק מוציאים לשון ומלקקים את הארטיקים האחרונים שנשארו בפריזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
