טיפול אחד מפריד ביני ובין האושר, סימסתי לו. כמה קל להפוך אותך למאושרת, סימס לי בחזרה.
זה תמיד ככה. מן התרוממות רוח כזו לפני הטיפול האחרון של השבוע. ואז מגיע הילד הכי מקסים בעולם, ואנחנו מעבירים שעת משחק מרובת תחרות בריאה עם שיקופים שברורים לי וזהו. זה נגמר. אני סוגרת אחריו את הדלת ומקפצת באויר. שוכחת את כל הטיפולים הקשים שהיו היום והשבוע. את הפניה לפסיכיאטר בדאגה למצבו הנפשי של אחד ממטופליי. את השיחות עם ההורים והצוות על מצבו ההולך ומידרדר של מטופל אחר שלי. את הילדה שמסרבת כבר חצי שנה לספר לי על הקשיים שלה, כי היא לא מאמינה שאני יכולה לעזור לה. הכל נשכח ונסלח בשש ועשרים של יום חמישי. מסך של בד לבן ואטום מכסה את השבוע. והיום יש פרס מיוחד: לא רק שנגמר השבוע, אלא שבפעם הבאה שאני אחזור לטפל זה יהיה רק עוד שבועיים וחצי. שבועיים וחצי!!! אולי בשביל זה אני סופגת את המשכורת העלובה שלי - בשביל האושר הספציפי הזה של חופש פסח.
שניה אחת של אושר טהור. הכל מסביב נורא טוב. נורא אביבי. מרפסת השמש שלי מתפוצצת מפרחים צבעוניים, הכניסה למטה מכוסה בפרחי כובע הנזיר וברחובות הכל צבוע בסגול-לבן של כליל החורש ובבוגונוויליות ובעוד מלא פרחים סגולים ואדומים וכתומים וצהובים ו...
רגע אחד של אושר אמיתי. אחרי חודשיים וחצי של חיפושים נואשים עשיתי לי אתמול מנוי לבריכה שנמצאת 10 דקות הליכה ממני. הכי נוצצת שראיתי בחיי. עם הליכונים שמשקיפים עליה וחוגים וג'קוזים בכל פינה והמוני זקנים עם ריח של קרם גוף שחיים בטוב את השלב האחרון של חייהם. ובלי תנורי סלילים שמחממים (מילולי, שמעת?) ובלי עובש על דלתות המלתחות ועם יכולת שחיה כאילו שלא עברו כבר חודשיים וחצי של התפדלעות. כאילו שהיד שלי כבר לא שבורה.
שעת אושר כזו. הבית שאני חוזרת אליו הוא הכי בית שהיה לי אי פעם. ואני הולכת לבלות בו הרבה בשבועיים הקרובים. יש לי חברים טובים שבאים לבקר וחתולה שהיא אהבת חיי ואוכל שכיף לי להכין (כשאחזור יחכה לי ליד הדלת משלוח של ירקות טריים) וסדרות בטלויזיה שאני אוהבת לראות.
והליטוף הכי שווה עכשיו הוא העובדה שיש לי למי לסמס את כל האושר הזה, שיש מי שחולק איתי בדיוק עכשיו את החיים האלה. אני לא יודעת אם הוא יהיה לתמיד, אבל הוא לכרגע מאוד מאוד נמצא.
עכשיו אגי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
