כשכתבתי בפוסט הקודם שהתחיל החופש לא שיערתי שאני אקח את זה בכזו רצינות, גם בכל מה שנוגע לבלוגיה. התנתקתי. לא בלי רגשי אשמה, אבל נעלמתי לי כאן קצת. ואז רציתי לכתוב אבל פחדתי שכבר שכחו אותי או שכועסים עלי שאני לא מגיבה, אז המשכתי לא לכתוב. וככה זה המשיך - כמעט שלושה שבועות. בלי לכתוב ובלי לקרוא. לא התנתקתי ככה מאז שהתחלתי לכתוב לפני שנה וחצי. זה מוזר לי. וחסר לי גם. התגעגעתי!
הנה אני נוחתת. תאחלו לי נחיתה רכה.
אני מניחה שלא לכתוב כאן היה יותר מאשר סתם לקחת חופש. יש עכשיו דברים שאני לא יכולה לכתוב עליהם, כמו מצבי הגופני, כי התחילו עניינים חשובים עם תביעת הביטוח שנמשכת כבר שלוש וחצי שנים. ויש דברים שלא בא לי להתעסק איתם כמו העובדה שאני כבר שבועיים לא מדברת עם המשפחה שלי. והמצלמה שלי אצלם ואני לא יכולה לצלם את כל האביב היפה שבחוץ. ויש גם את הפסנתרן. שעדיין בתמונה. וזו פעם ראשונה מאז הפכתי להיות בלוגרית, שיש לי... אהמם... אפשר להגיד?... חבר. ואני לא בטוחה איפה בא לי למתוח את הגבולות בקשר לכתיבה עליו. אז זה חוסם אותי קצת.
אז הנה - מחסום. ברור שיש עוד המון נושאים שאפשר לכתוב עליהם, אבל הם לא עולים לי כרגע. איפה המונית שתיקח אותי הביתה כשצריך אותה...
בא לי סיגריה. למישהו יש סיגריה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
