אני לא מורה. אני עובדת בבית-ספר, אבל מורה אני לא. אפילו שתלוש המשכורת שלי מתעקש שאני כן. אפילו שהמנהלת שואלת אותי למה אני בחוץ, ואיך זה שאין לי שעור עכשיו. אין לי "שעור" עכשיו כי המטופלים שלי מכיתה ו' המיוחדת בחוץ, מתכוננים לטקס יום הזכרון. משננים משפטים שהם לא מבינים את משמעותם. מנסים להיענות לכוראוגרפיה שאמורה היתה להביע כאב. מתנדב מבוגר מבקש מהמורות להוסיף לתנוחת הידיים-בצורת-ציפור גם תנועה של ציפור עפה. המורה מסתכלת עליו מיואשת "הם לא מסוגלים. אמרנו להם פְרִיז. אם תגיד להם להזיז את הידיים הם לגמרי ילכו לאיבוד". המתנדב מוותר. אני מנסה לסחוב אותם לשעה בודדת של טיפול, אבל המורות לא מסכימות. "הם לא בעניינים בכלל", הן אומרות לי, "יותר חשוב שיהיו בחזרות".
החבר'ה מכיתה ה' לא נמצאים בחוץ בחזרות. הם יושבים בכיתה ומרגישים שכל מיני דיבורים על מלחמות והיטלר וחיילים ופולין ולבנון נכנסים להם מהאוזן האחת ויוצאים מהשניה. כשאני מגיעה לפתח הכיתה להזמין ילד לטיפול, כולם מצביעים שהם רוצים לבוא. אבל זו תקוות שווא. למרות המוגבלות הם יודעים שהשעות שלי קבועות ושלכל ילד יש את היום והשעה המיוחדים לו. אני מזמינה את הקבוצה שלי, של ארבעת הילדים, שכבר למדו שבתחילת המפגש כל אחד מספר קצת על עצמו ועל הדברים החשובים שקרו השבוע, ואחר-כך מדברים קצת, קוראים סיפור, אולי משחקים. דינאמיקה קבוצתית.
אני לא מורה. בחיי שלא. אבל ביומיים האחרונים, כשהרמקולים בחוץ משתוללים עם שיר החובש ועם "תשמור על העולם ילד" אני לא מצליחה להשאר בתוך הבועה הטיפולית שלי. בכל זאת אני חלק מבית הספר. אני חלק מהמדינה הזו. אבא שלי נלחם במלחמת ששת הימים וביום כיפור. באחד המבצעים הוא איבד את אצבעו. לאורך השנים איבד המון חברים. אני לא יכולה להשאר היום ברמה האישית. אני מציירת לילדים את מפת ישראל. מה נמצא פה? אני מצביעה על מצרים. אחת הילדות עונה שפולין. ילד אחר אומר שהחיילים נלחמים בהיטלר. איפה ירושלים? מישהו מצביע על סוריה. אני מנסה לא לתפוס את הראש. להשאר רגועה. הם לא אשמים. הם לא אשמים. הם לא אשמים. הם לא מצליחים להבין את הגבולות של עצמם. איך יבינו את גבולות המדינה...
מלחמת לבנון השניה, זוכרים? כבר הייתם בחיים, בכיתה ג'. ילדים בגילכם בחיפה ירדו למקלטים. הם לא זוכרים. קשה להם לעשות 2008 פחות שנתיים. על אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט הם בחיים לא שמעו. מה זה מלחמה בכלל. מה זה טילים. אה, זה הדבר הזה שעושים בסוני פלייסטיישן. ילד רוסי אומר שאם תהיה מלחמה הוא לוקח מטוס וחוזר הביתה. מה זה הביתה? הביתה, לרוסיה. הוא נולד בארץ, אבל מאמין שיש לו לאן לברוח.
בחדר המורים מדברים על הצעירים שיורדים. אני לא מספרת להם שכבר שני בני דודים שלי ירדו לקנדה. אין לי כוח לעימות סביב זה. אני עצמי לא ארד, אז מה יש לי להכנס לזה בכלל. אחת הסייעות מדברת על היורדים בכאב. דמעות מתחילות לבצבץ בין עיניה. המורה שיושבת לידי לוחשת לי שאחיה נהרג במלחמה. הסייעת שלידה מחבקת אותה. מחליטים שאחרי ההפסקה היא תספר לילדים על אח שלה. אולי אז משהו ייכנס.
על מה תחשבו כשתהיה צפירה? אני שואלת את הילדים. הם מגמגמים. על החיילים. החיילים? מה תחשבו על החיילים? הם לא יודעים לענות. מנסים להזכר מה שיננו אתמול בכיתה. בבית מעולם לא דיברו איתם על זה. רוצים לדעת על מה אני אחשוב? כן, הם באמת רוצים. הם אוהבים אותי והקשר שנוצר ביננו משמעותי להם באמת. בחוץ החזרות לטקס ממשיכות. אני אחשוב עליכם, אני אומרת. אני אחשוב עליכם ואתפלל שכשתגדלו ותהיו חיילים, לא תצטרכו אף פעם להילחם. מבעד לחלון מפעילה המורה את הטייפ. צלילים נכנסים לחדר הטיפולים "הבטחתם יונה, עלה של זית / הבטחתם שלום בבית".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
