ככה הפסנתרן היה קורא לדירה המקסימה שלי. הדֵק של המרפסת היפהפיה, הגינה הטוסקאנית, החדרים הגדולים עם התקרה הגבוהה, הבר שצופה אל המטבח ששיפצתי, הקיר של חדר השינה בכתום-ורוד בשילוב הוילונות הירקרקים, חדר האמבטיה הבוהק לבן עם עיטורי פרחים ועם הזרם החזק-חזק של המים - כל אלה עושים את הדירה שלי לשווה במיוחד. העובדה שהוא גם היה אוכל אצלי טוב, ישן מצויין ומתעורר לקול ציוץ ציפורים וריח של קפה טרי בוודאי הוסיפו לדימוי המשובח של הדירה.
לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אתם חייבים לראות את המערכון הזה שארץ נהדרת עשו על גבעתיים. זה מערכון קורע. מצחיק מכדי לכעוס על הדימוי הנורא של העיר. אין לשם לינק ישיר. אז פשוט תלחצו על "ספיישל עצמאות" ואז על הקטע שנקרא "שותפים פרק 10 - שותפה חדשה". ככה כבר על הדרך גם תזכו לראות את בר רפאלי טובלת את הקשה של הפיצה בממרח שוקולד ומג'דייפת בכיף.
אני גבעתיימית חדשה. בעצם לא לגמרי. את גיל ההתבגרות העברתי כאן כשהייתי כתבת צעירה של "ראש 1" והמערכת היתה בגבעתיים. פה, בגינה שליד הבית שלי, התחילה האהבה הגדולה הראשונה של חיי עם עורך התרבות שפיתה אותי עם תותים טריים שקנה לנו לארוחת הצהריים. הייתי בת 17 אז, ובינתיים די שכחתי מהעיר הזאת.
חיכיתי לדירה הזו המון זמן כי היא היתה זולה ברמות לא חוקיות ובמרכז. בכלל לא קלטתי כמה טוב יהיה לי פה. כמה חברים יש לי כאן מסביב שבקלות קופצים אלי או ללאנץ' באחד מבתי הקפה במרחק הליכה. גם לא ידעתי שיפתחו לי טיב טעם מתחת לאף. בכלל לא שיערתי כמה קרוב להגיע לתל-אביב עם אופניים (חדשות מגניבות שקניתי בפסח!), ואיזו בריכה מצויינת אני אמצא במרחק יריקה. לא זכרתי איך זה שהירקן, שמביא את הפירות והירקות שלו טריים טריים, הוא שכונתי ונחמד ואפילו עושה משלוחים בחינם. היה מגניב לגלות שכשגרים בעיר יש שכנים. ואם הם נחמדים (קצת פחות מ"יקר" ו"יקרה", אבל זה רק לטובה) אז בכלל נעים. וגם הסַפַּר הבוכרי הכי קרוב אלי (יש כאן כלכך הרבה, אז הולכים אל ההכי קרוב) הסתבר ככזה שיודע לעשות לי בדיוק את הפן שאני אוהבת. ומהר. ובזול.
גבעתיים טובה לי. היא לא בורגנית לי ולא משעממת. היא חיה וזולה, ושווה לכל נפש וקרובה להכל ונוחה ומלאה בחברים טובים טובים שאני אוהבת. בערב שקט כאן כי ראש העיר לא מרשה לפתוח פאבים. אז קופצים לתל-אביב. זה הדיל התרבותי. כאן גרים, שם מבלים. לעומת החור הנידח שגרתי בו קודם - אני לגמרי מוכנה לחתום על זה.
ועכשיו, אחרי כל זה, אי-אפשר בלי כמה תמונות. הראשונה מבית הקפה המיתולוגי (במונחי גבעתיים) "ויולה", שם היתה לי את ארוחת הבוקר האחרונה עם הפסנתרן. השאר כבר מהטריטוריה הפרטית שלי:
*לא קראתי את הספר הזה של אשכול נבו, למרות אהבתי הגדולה אליו. פשוט שמעתי שהוא די גרוע...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
