Fucking Union

(עמיר לב)

זה התחיל אמנם בפרידה מהפסנתרן, אבל זה ממשיך לעוד 25 פרידות שהולכות לנחות עלי במכה אחת רועשת מאוד.

עוד שתי פגישות נותרו לי עם כל אחד מהילדים בפנימיה. בבית-הספר אולי יהיו שלוש. אבל אי-אפשר לדעת. אף אחד לא ממש יודע מה קורה בשבועות האחרונים של השנה, אז אסור לסמוך על לוח השנה שמראה בתמימותו שיוני מכיל ארבעה שבועות עם פוטנציאל לטיפולים שסוגרים את כל הפצעים.

אני קצת שמחה, על הפרידות האלה. כמו להוריד תיק כבד מאוד מהגב אחרי מסע מפרך במיוחד, מלא עליות מיוזעות וירידות מפחידות. ראבאק! הוא היה כל-כך גדוש ומלא ומספק וכואב! אבל שלא כמו בהפסקות השתיה שהיו מדי פעם בטיול המופלא והמוטרף הזה, הפעם תיק הגב שלי לא חוזר אלי. אני מוסרת אותו ליד עלומה שאולי תהרוס את מה שיש בתוכו ואולי תחמול את התוכן שלו - אין לדעת - ומסובבת את הגב על-מנת שלא לראותו עוד לעולם.

מאמר מדכא שקראתי על פרידות ממטופלים הוסיף בסוף הערה: כשהטיפול הוא בילדים קל יותר, כי תמיד תלווה אותנו, במקביל לאבל הפרידה, גם התקווה שההתפתחות הטבעית שלהם תעשה עימם חסד. אני נאחזת חזק במשפט הזה. מנסה בגמלוניות לכסות עם הפיסות שלו את המקומות המדממים שמותירה בי הפרידה.

אתמול, בסוף החוג שאני כבר מצליחה להחזיק חצי שנה עם הילדים המתוקים להפליא, קלטתי שגם זה עומד להסתיים. החלטתי שבשנה הבאה אני לא אסע לשום מקום רחוק או עמוס בפקקים. אמרתי להורים המרוצים שהם מוזמנים להגיע לגבעתיים. זה היה בצחוק. ברור שהם לא יעשו את הנסיעות האלה שאני עושה. רק מטורף נוסע שעה לכל כיוון בשביל חוג או טיפול של 45 דקות. אבל זה היה טירוף טוב. למען האמת, חוג הספרות שעשיתי לקטנטנים בני ה- 5 היה אי של שפיות עבורי בתוך כל החרדה והדכאון וההזנחה שאפפו אותי במהלך כל שבוע. בערב, סיימתי סוף סוף את הציור של שניים מהקבוצה המקסימה הזו, מפעילות מיוחדת שעשינו בחוץ לכבוד הפסח והחירות.