כבר כמעט חודשיים שאני מסוכסכת קשות עם המשפחה שלי. חשבתי שזה יהיה קצר: קצת כועסים, מדברים, שוכחים, משלימים. אבל הפעם משום מה זה לא עובר לי. לא בא לי להשלים איתם.
אני אנסה להסביר (בעיקר לעצמי) את מהות הברוגז הזה: יש לי אחות גדולה. בלונדינית, עיניים כחולות, הפרעת אישיות נרקיסיסטית (כזו שחושבת באמת ובתמים שהיא מרכז היקום), קצת היסטריונית (כזו שלוקחת את החיים בצורה נורא דרמטית). היא התחתנה עם איש הייטק שעושה מלא מלא כסף, חתיך הורס, אנטיפאת ברמות שקשה לתאר. יחד הם הביאו לעולם עד עכשיו שלוש ילדות יפהפיות, מתוקות וחכמות. אני חולה להן על התחת, אין מה לעשות.
מאז שאני זוכרת את עצמי תפסה אחותי את כל הבמה המשפחתית. אפילו כשהרחיקה לאמריקה עם הבעל והילדות היא נשארה במרכז העניינים המשפחתיים. אני למדתי לקחת תפקיד שולי במחזה. לא פעם, כדי בכל זאת להשמיע קצת את קולי, נהייתי הילדה הרעה. זו שעושה בדיוק את ההיפך ממה שמצפים ממנה לעשות. תמיד הייתי הפחות יפה, הפחות עשירה, הפחות חשובה. רק תאונות דרכים למיניהן או מיגרנות קשות הועידו לי את קדמת הבמה. לאט לאט, עם השנים, למדתי שזו הדרך לקבל תשומת לב: להיות חולה, או להיות ילדה רעה.
נמאס לי להיות חולה. אז כנראה שעכשיו אני בתקופת הילדה הרעה.
לא שזה באמת עוזר לי. התחרות ביננו כאחיות כבר מזמן איבדה את הפוטנציאל לשוויון. עכשיו, כשהיא סוחבת איתה שלוש כחולות-עיניים מהממות, באמת שכבר אף אחד לא רואה אותי ממטר. וכך יצא שבהגיעי יום אחד לארוחת שישי המסורתית והמקודשת, גיליתי שכולם כבר בשלב הגרעפסים "כי הילדות היו רעבות!" וכשצריך היה להרים כוסית בערב פסח, שיבחו כולם את הבית החדש של משפחת המלוכה (שנקנה ב- 800 אלף דולר!) ושכחו לגמרי שיומיים קודם לכן התבשרנו שהיד שלי התחברה. על התיזה שסיימתי לפני שנה אף אחד לא טרח לברך אותי ובכלל- לפרגן לי אף פעם לא היה הצד החזק של המשפחה שלי. ההורים שלי מושקעים לחלוטין בחייה של אחותי. שיחה לדוגמא: "אבא, למה אתה נשמע מוטרד?" "כי, את יודעת, לא קל לנו. אבל תיכף זה יגמר..." "על מה אתה מדבר? קרה משהו?" "לא, נו, את יודעת, כל מעבר הדירה הזה" "אבל זה לא אתם עוברים דירה! זו היא!" "אוי, נו, מומו, באמת! היא הבת שלנו!" וכך הלאה.
אי-שם בסביבות פסח נשבר לי. פסח ידוע כחג שכל האישיוז המשפחתיים עולים בו, אז אצלי הכל עלה קצת יותר מדי והחלטתי להקיא את כל הרעלים מתוכי. לא להתמודד יותר על תשומת-לב, לא לתת לקנאה לשכון בתוכי, למצוא נחמות אחרות בחיי שהן לא ההורים שלי, להפרד קצת מהמשפחה. שבוע לקח להם להבין שנעלמה להם בת, ואז הם התחילו לצלצל ולברר ולכעוס. עשיתי עם אבא שלי שיחת יישור. הוא לא הצליח להבטיח לי שבארוחת הערב הבאה הם יחכו לי. אני, מצידי, לא הסכמתי להבטיח שאבוא לארוחות ערב שישי מעתה. עם אמא שלי אי-אפשר לדבר, אז השלמתי איתה דרך חיפוש משותף של דילים לפאריז.
אחותי עברה בינתיים לארמון החדש שלה. במפגשים השבועיים שלנו, כשאני מגיעה אליה להעביר את חוג הספרות לאחיינית שלי וחבריה לגן, היא מנסה לדבר איתי - בעיקר על הבית וההעברה הקשה. אני לא מגלה עניין. עושה מאמצים כנים להשתחרר מהציפורניים הלוחצות שלה. מזכירה לעצמי שהחיים שלי מלאים גם בלי החיים שלה. ימי שישי בערב הכי קשים לי. אני לא אוהבת להיות בהם לבד בבית. וכבר כמה שבועות ארוכים שזה קורה. אבל גם באמת שלא בא לי לבוא לארוחות המשפחתיות יותר.
זה פוסט מוזר. אני בדרך-כלל לא משתפכת כאן ככה. אבל אני כותבת כי קשה לי. כי אני לא יודעת בדיוק מה נכון. כי אני שונאת את הבדידות של סופי השבוע, ואני שונאת את ההרגשה של להיות בלי משפחה, ואני מתגעגעת לאחייניות שלי. אבל אני גם לא מסוגלת להיות קרובה אליהם. זה מעורר בי בחילות קשות.
ומחר בערב יש שוב חג. ואני שוב אהיה לבד. חשבתי להזמין חברים ולעשות כלמיני מאכלים טעימים, אבל איפשהו בדרך רפו ידיי. נו, מילא, נשב בחושך, בפינה, נאכל לחם עם גבינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
