אז יש סיפור אחד, שסיפר הרבי נחמן מברסלב (לא לא. אל תעזבו! אני לא כזאת! אבל יש לו סיפורים נפלאים באמת!) על איש אחד שגר בכפר קטן ועני עד מאוד ומקצועו לחפור. אני כבר לא זוכרת מה הוא חופר, אבל הוא מן פועל פשוט כזה, כמו סבא שלי שהיה סולל כבישים כאן בארץ עבור פרוטות. רק שלא כמו סבא שלי, שמילא לוטו באדיקות כל שבוע, האיש ההוא מהסיפור מוצא יום אחד בחפירותיו אבן מיוחדת. הוא חש אל זה שמבין עניין באבנים ושואל אותו על האבן הזו. המבין-עניין אומר לו שזו אבן נדירה ביותר, אך אין מצב שיצליח לעשות איתה משהו בכל האזור הזה, כי אנשים כאן לא רק שלא מבינים באבנים נדירות - גם אין להם כסף בשביל לקנות כזו. רק מעבר לים, אומר המבין, תוכל למכור אותה ולהתעשר. לאיש אין כסף אפילו לזוז עד העיר הקרובה, שלא לדבר על הים. הוא עובר מבית לבית, בין כל שכניו וידידיו ומבקש נדבה כדי שיוכל לצאת למסע ולהתעשר. הוא מצליח לאסוף מספיק כסף כדי להגיע רק עד הנמל.
העלילה ממשיכה מכאן, דרך מסעות שונים ומשונים. בים, ביבשה, עם שקרים ותככים, עם טוב לב וחברות אמיצה. בקבוצה שעשיתי פעם בבי"ח לנפגעי נפש ביקשתי מהחברים בקבוצה שיכתבו מכאן את המשך הסיפור. ההמשכים שלהם היו הרבה יותר טובים מהמקור. אז אתם מוזמנים להמציא בעצמכם.
אבל מה פתאום נזכרתי בסיפור הזה עכשיו? אז זהו, שהאבן הטובה הזו הגיעה עכשיו אלי. כספי הביטוח מהתאונה הגיעו אלי אתמול בצורת צ'ק אחרי שלוש וחצי שנים. הם נחים כרגע בבנק ולא זזים. לא עושים רווח, לא רושמים הפסדים. החזרתי חובות כבר להורים שלי ולבנק. לאחותי בקרוב. חשבתי שהחיים שלי ישתנו מקצה לקצה, אבל הם לא. כרגע אני עוד קצת בהלם. פוחדת מוות להזיז שם משהו. לא בטוחה מה הדבר הנכון לעשות. הרבה יותר מבואסת משמחה.
כנראה שעוד לא יצאתי למסע שלי אל עבר הים. עוד לפני שהכסף הגיע, כשרק ידעתי שהוא בדרך, התחלתי לחשבב חישבובים. אז דבר ראשון רציתי להחזיר חובות. זה הכי כיף. והצטברו לי המון. דבר שני החלטתי לנסוע באוגוסט לאיזה חוף. תאילנד או משהו (המלצות יתקבלו מה זה בשמחה!). דבר שלישי - חשבתי לקחת חלק מהכסף לטובת רווחה פיזיולוגית, של הגוף שלי: מזרון חדש, כריות חדשות (המלצות, המלצות!), לשלם לבריכה את כל המנוי של השנתיים בבת אחת, לעשות לעצמי כמה טיפולים אצל פסיכותראפיסטית גופנית שפגשתי בפנימיה. אחרי הכל קיבלתי את הכסף הזה בגין נכות פיסית. חשבתי גם קצת להשאיר לבזבוזים, למסעדות, לשופינג, לשטויות. להרגיש קצת שאפשר לנשום. ואת השאר לשים בחיסכון. שיעשה שם משהו, הכסף, לא יודעת מה. שיתן לי להרגיש שיש לי גב.
כל אלה היו התוכניות. עכשיו הגיע הזמן לבצע. אבל בתור מישהי שחיה כל חייה בצינעה ובחסכנות, אני קצת בחרדה מכל זה. לא בטוחה שאני יודעת איך לנווט במסע שלפני. לא בטוחה שיש בי איזשהו כישרון שקשור לבעלות על כסף. אני כולי פועל פשוט שנדרס ע"י נהג מכונית לפני שלוש וחצי שנים. בשלבים מסויימים של חיי הונחיתי להאמין שכסף מביא אושר. והנה יש לי כסף ואני לא מאושרת. ולמרות שאני כבר מאז גיל ההתבגרות יודעת שכסף הוא רק אמצעי ושהוא בהחלט לא הזרז לאושר, זה עדיין הכה אותי בשוק שאני לא קופצת עד הגג משמחה. הפרידה מהפסנתרן שברה אותי הרבה יותר חזק ממה שדמיינתי לעצמי. הבדידות קשה לי בזמן האחרון. והכסף... לא יודעת. כנראה ששנים של חוסר לימדו אותי שהוא לא הפתרון לכלום.
לא יודעת אם שמתם לב, אבל אני בשלב החיזור על פתחי ידידיי ושכניי. אתם ידידיי ושכניי. אבן טובה בידי. רוצים לנדב לי מנסיונכם? מחכמתכם? איזו תובנה או שתיים לקראת היציאה אל עבר הים? תודה ושאו ברכה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
