בא לי לכתוב. בא לי לשים פה יוטיובים ותמונות ובדיחות ואנקדוטות לרוב. שתבואו בהמוניכם ותהיו איתי. בא לי להיות נוכחת. בא לי לדבר איתכם מלא. לתקשר, לצחוק, להתרגש, לפטפט, לשחק בקלפים ולנצח בשש-בש. בא לי שתשארו. ובכל זאת אני לא עונה לכם לתגובות של הפוסט הקודם. רוצה-לא רוצה. כמהה-חוששת.
הייתי רוצה לחשוב שזו תקופה כזו של השנה. גם שנה שעברה הייתי ככה. מן היערכות לקיץ. רק שאני לא יודעת מה עושים, איך מתכוננים לכל החום והחופש הגדול והאור העז. אני כמו חיה מבולבלת: רגע תופסת מחסה, רגע יוצאת בקריאות רמות לעולם. רגע מתַקשרת בכל דרך אפשרית, רגע נותרת באוטיזם חסר רגש ומחשבה. צעד קדימה, שניים אחורה.
אתמול היתה לי שעת קבלה לסטודנטים שבאו לערער על עבודות של 97. לאחת היה 72. כבר כשבדקתי לה את העבודה ריחמתי עליה. הורדתי לה רק 7 נקודות על סעיף של 20 למרות שהיא לגמרי פיספסה את תאוריית ההתקשרות. את רואה את "האנטומיה של גריי" בקביעות? כן. היא רואה ואוהבת. לכן בחרה לעשות על הסדרה את העבודה. יופי, גם אני. אחלה סידרה! תראי את מרדית, אמרתי לה. כשאת חושבת על דפוס התקשרות חרד-אמביוולנטי, שימי אותה מול עינייך: היא תמיד קיבלה מסר מאוד מבלבל מההורים שלה - פעם אמרו לה שהיא נהדרת ופעם התעלמו ממנה. רגע רצו בקרבתה וברגע הבא הם פשוט לא היו שם. זה מבלבל. זה יוצר אצל בנאדם צורך עז בחברה, אבל גם חרדה קשה מפני נטישה. לכן, כשהיא כבר בוגרת, היא מנהלת כזו מערכת יחסים סבוכה עם מקדרימי. רוצה ולא רוצה. משתוקקת אליו אבל כשהוא מתקרב היא נרתעת.
נראה לי שהיא התחילה להבין. כשיאנג מתעצבנת על החבר שלה, זה לא מתוך אותו המנגנון, המשכתי להסביר. יאנג בטוחה בעצמה. יודעת מה ערכה. מי שרוצה - שיתקרב. היא מרשה לעצמה להתעצבן על אנשים, להיות מגעילה, אבל גם יודעת להיות חברה מעולה, כי איפשהו בילדותה העבירו לה את המסר שהיא שווה, שתמיד יהיו שם בשבילה. ליאנג יש דפוס התקשרות בטוח.
העליתי לה שלוש נקודות. מה אכפת לי. לא עולה לי כסף. עשיתי איתה הסכם שאם במבחן תקבל מעל 95, הציון של העבודה יימחק. אחרי הכל, חייבת להיות איזושהי אחווה בין אוהבי האנטומיה של גריי.
היא יצאה ואני נשארתי בחדר המפואר עם הריהוט העתיק היפהפה ועם מרדית. מבולבלת. מבלבלת. מחפשת את מקומי כמו חיה תועה. לא שורדת היטב. שמה פסקול שילווה את התקשורת החרדתית שלי אתכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
