חזרתי. לא שכחתם ממני, נכון?
שאלות ומשפטים שחוזרים על עצמם:
יא! איך יפה לך שזופה!
זה לא שאת לא יכולה לעבור בדלת! כולה השמנת קצת.
אכלת בננה לוטי?
איזה כיף לך!
היית בפאיי?
התמונות הורסות! רציתי לחנוק אותך מרוב קינאה!
ההיא שליווית לבית-החולים החזירה לך ת'כסף?
איך לחזור לארץ?
כל משפט כזה גורר מצידו הרצאה ארוכה ומייגעת מצידי. יש לי הרבה מה להגיד על התאילנדים, על הישראלים בתאילנד (גם דברים טובים, בחיי), על האוכל המופלא, על הבננה לוטי שקוראים לה בכלל "פנקייק", על האיים שהייתי בהם, על הצפון שלא הגעתי אליו, על בנגקוק המטורפת, על בית החולים הפרטי והכסף שעוד לא הוחזר מצד המאושפזת (למרות שגם היא כבר בארץ), על השמש והירח והימים והלילות והאנשים הכה רבים שפגשתי בזכות העובדה שטיילתי לבד.
וזהו. אני כבר כאן. בחום הגדול. נחתתי. עוד לא לגמרי הורדתי רגליים מהמטוס, אבל השרוול כבר מחובר, והציפיה של העולם היא שאני אעזוב כבר את הכרית והשמיכה וכיסוי העיניים שחילקו הדיילים ואחזור לחיים שלי. מכל השאלות והתשובות והסיפורים דבר אחד אני יכולה להגיד: זו היתה וואחד חופשה. לא היה לי כמעט רגע אחד שחשבתי על המטופלים שלי או על האקדמיה או אפילו על הבריכה או הציור. היומיום שלי לא טס איתי לשם. הבית נשאר מאחור. התעסקתי בדברים לגמרי אחרים, וזה היה טוב. החוט היחיד שהמשיך לקשר היה הכתיבה והקריאה והחברים. וגם אני. מעצמי הרי לא באמת הצלחתי להתנתק.
וחזרתי שמנה. כלומר, לא בומבה, אבל עם בטן הריונית וירכיים רחבות ומראה כללי שדורש פעולה. יש לי פה את הבגדים שיודעים קצת להסתיר את כל זה, אבל שם הסתובבתי הרבה חשופה עם בגד-ים והאמת היכתה בי. אני כבר לא ה"גוזל" שהייתי פעם ולא "רזונת" או "קטנטונת". שמנתי באמת. אז הפעולה הראשונה עם הנחיתה, עוד לפני שהספקתי להרגיש את האויר המהביל של הארץ, היתה לפצוח, לראשונה בחיי, בדיאטה. והיציאה הראשונה שלי מהבית, אחרי יומיים של מעיכוּת, היתה לכיוון הבריכה וביקור ראשון בחדר הכושר. יש לי מרץ לעשות עם הגוף שלי משהו, ואני מתכוונת לנצל את הפתח החד-פעמי הזה כדי להתמכר לספורט. תוכנית מוצלחת. נראה איך יילך בביצוע. בינתיים הכי קשה לי עם היעדר הקורנפלקס והחלב של ה- 3%.
נסעתי חרמנית וחזרתי חרמנית. למרות שהיה אוסטרלי הורס ואירי כובש וארגנטינאי יפה-תואר, אני עדיין הייתי אני ולא קרה כלום. היה עניין קצר וקצת תמוהה עם איזה אמריקאי (בן 43!) שעשה לי בודי-מסאז'. הצלחתי להתייחס לזה כאל אנקדוטה ולשוב להאמין במיניות שלי, אבל לא יותר מזה. הנה – משהו שאפשר לספר לחבר'ה. על אותו המשקל, קיבלתי אתמול הזמנה לקפה מצד בעל חנות החיות שליד הבית שלי. לא נעניתי. למרות החרמנות, אני עדיין מחפשת סקס + קשר. לא רק סקס. עוד כמה ימי התאוששות ואני מוכנה לחזור לזירת הדייטים בשמחה רבה. החופש הזה היה אוורור מרענן גם מזה, ויש לי כוחות מחודשים לחיפושים.
אני מתחילה לאט לאט להכנס אליכם ולראות מה שלומכם. תהיו סבלניים איתי. העושר של המילים קצת מהמם כרגע. אבל מה - כיף. באמת שכיף לחזור לכאן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
