כבר הרבה שנים שאני שומעת את הגוף שלי מדבר את מה שהנפש שלי לא מצליחה להוציא. דלקת ריאות שדרשה אשפוז בבית-החולים בגיל 12 מיד אחרי שחברה שלי מהכיתה נהרגה בתאונת דרכים. יבלת ויראלית (שהיתה חסינה לכל ניתוח כירורגי שניסו עליה) בכרית כף הרגל, כשבגיל 16 מצאתי את עצמי בתיכון חדש ללא חברים ולראשונה לא רציתי ללכת לבית הספר. חליקות עם האופנוע בירידות של ירושלים בדיוק לפני מבחנים מלחיצים באוניברסיטה. התרסקות על כביש מהיר וכמעט מוות אחרי שברון הלב הגדול בחיי. הוא משהו, הגוף שלי. מדבר ומדבר, מפטפט ללא הרף. לפעמים אני מקשיבה לו. לפעמים אין לי סבלנות לברברת הזאת. לעתים רחוקות מדי אני אוהבת אותו בגלל ולמרות מה שהוא.
למרות שלא טיילתי, ורק נחתי כביכול, החופש הזה עסק ברובו בגוף שלי. "חושבת הרבה על הגוף", כתבתי שם ביומן. "על הפצעים שעשו לי הסנפירים שמתחילים קצת להתרפא אחרי שמישהו נתן לי משחה אנטיביוטית. על העקיצות שמסרבות להתמעט. על מרבה הרגליים שעקץ אותי כשלא שמתי לב והכאיב לי בירך שמאל שמזדהמת. הקולומביאנית אמרה לי אתמול שהחוף הזה מוציא מאנשים את החרא, את הקושי, ומנקה אותו. אצלי כל זה יוצא בגוף. כל המוגלה נשפכת החוצה. אולי צריך לתת לזה להיות חלק מתהליך. לא להיאבק בו... ובעיקר - וזה הכי קשה - להאמין שהוא יפה, הגוף. זו כבר משימה ממש קשה. אני מרגישה פה נורא מכוערת. מתחילת הטיול אני מרגישה מכוערת".
אני לא זוכרת אותי בצעירותי מתעסקת בכלל בכל זה. החיצוניות לא עניינה אותי בגיל 20. גם לא בשנים שאחרי. לא שלי ולא של אחרים. אמנם אף פעם לא חשבתי על עצמי כיפהפיה, אבל גם את המילה מכוערת לא הייתם שומעים ממני. בטח שלא את המילה שמנה. זרמתי. אהבתי. נפצעתי. החלמתי. מעולם לא הבנתי למה דיאטה ומה פתאום בחורות עם שיער יפה הולכות לעשות תספורת. ומה כל הקטע הזה של מניקור-פדיקור-איפור-שיפור? הכל היה רוח אז בשבילי. האמנתי בכל ליבי שאם אני אהיה שמחה אז גם הגוף שלי ישמח. רקדתי אצל מורה שהכניס לי לראש שהגוף והנפש הם דבר אחד, ואם משהו תקוע בגוף - צריך לפתור את זה בנפש. אני חושבת שבגלל זה הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. הגוף פשוט נשרך אחרי.
הקידומת השלישית של הגיל עשתה לי משהו. זה והרווקות התל-אביבית. אמנם אין לי קמטים עדיין וגם לא שיער לבן, ולצד עלבונות סטייל "את גדולה מדי בשביל הבגד הזה" בתאילנד, קיבלתי גם הרבה ניחושי גיל מחמיאים נוסח "לא הייתי נותן לך מעל 25!". אבל אני יודעת ומבינה שהגוף שלי כבר לא בן 25. ואם אני עולה במשקל לא פשוט להוריד אותו. ואם אני מספרת את השיער שלי לא בטוח שהוא יחזור ויתארך בקלות כמו פעם. דברים השתנו בחיי הגוף שלי. בחוף בתאילנד הבנתי שאני צריכה להתחיל לשים אליו לב. להניח את האידאלים הרוחניים שלי בצד, לפחות לזמן מה. להפסיק לאכול סביח ומקדונלדס למרות שזה עושה לי שמח בלב. לעזור לגוף שלי להיות אהוב על-ידי עצמי.
והחלטתי גם לכסות את המצח שלי. לעזור לפנים שלי להיות קצת פחות מוארכות. אז אתמול, לראשונה, עשיתי לי פוני במספרה מגניבה ביפו. אני לא זוכרת מתי ראיתי כזו קווצה של שיער ארוך מנותקת מהראש שלי. והיתה בזה חדווה אמיתית, שאני עוזרת לעצמי להתאהב בי מחדש. שלכמה שעות באמת הרגשתי שוב שאני נראית טוב. וגם שיש לי עכשיו שיער שקצת מסתיר לי את הפנים. שלא נורא לא להיות חשופה כל-כך כל הזמן.
רציתי לכתוב פוסטגוף, אבל אני כותבת את כל זה בקושי. אפילו למגע של גוף לא הגעתי. אולי כי אני לא רגילה לשפה הזאת, כי בגוף שלי משהו תקוע ולא מצליח לעבור למילים. לפני תאילנד התחלתי טיפול שנקרא "פסיכותראפיה גופנית". היו 3 מפגשים מעולים אבל כמו תמיד בטיפולים כאלה אני מרגישה כמו בור ללא תחתית וקצת מפחדת ליצור איתה שוב קשר להמשך העבודה. אני חושבת שאני מפחדת שאין לזה סוף, לטיפול מהסוג הזה. ואני צריכה לדעת שלדברים יש סוף. בטח לכאלה שקשורים בגוף.
נהיו לי כבדות, המילים. אני אפנה לפעולה קצת יותר גופנית ואלך לי לעשן סיגריה. בינתיים, ניתן לחלפי לדבר במקומי:
איזו עדינות יש בגופנו שעה שהוא
נוטש
אותנו לאט,
חושש להכאיבנו
במהלומת-פתע.
לאט בערגה
כיפהפיה נרדמת-למחצה
הוא טווה לנו
קמטים קטנים של אור ושל חכמה -
לא בקיעים של רעידת אדמה –
רשת אוורירית של חריצי-אימה.
כמה טוב-לב מצד גופנו
שאינו משנה את פנינו
באחת
שאינו שובר את עצמותינו
במכה
לא, בזהירות
כסהר חיור השופך זהרו עלינו
הוא מאיר אותנו
ברשת עֲצַבִּים עֲצֵבִים
מקפל את עורנו בפינות
מקשה את עמוד השדרה שלנו –
שנוכל לעמוד בכל זה.
איזה יופי איזו עדינות יש
בגופנו הבוגד בנו לאט
בנימוס מכין אותנו
מספר לנו בלחש
מעט-מעט שעה-שעה
שהוא הולך
(רחל חלפי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
