אז זוג חברים שלי יצאו לסופשבוע באילת. התחלה יפה לסיפור, לא? אפשר לקחת את זה לכל-כך הרבה כיוונים!
הוא חבר ממש ממש טוב. האמהות שלנו חברות הכי טובות מאז שהיינו בני חמש, אבל בתור ילדים לא ממש היינו חברים. יותר כמו בני-דודים קצת מרוחקים. דווקא כשאישתו נכנסה לתמונה חזרנו להיות בקשר, שהתהדק עם השנים והפך לחברות אמיצה. עושים אחד בשביל השני, לא דופקים חשבונות, הרבה הצהרות אהבה. הוא קורא לי החברה הכי טובה שלו. גם אני לפעמים. אישתו היא תימניה משוגעת שלא כדאי להסתבך איתה. תמיד ידעתי שמאוד מאוד רצוי לשמור אותה בצד שלי. אבל בחודשים האחרונים היא עובדת בלילות ואני והוא נפגשים לבד לפחות פעם בשבוע. שעות ביתיות כאלה, שעושות לי להרגיש בטוחה בתוך העולם שלי. אז היא ואני התרחקנו קצת. ואז גם הסתבכתי איתה קצת לפני הנסיעה לתאילנד. בקטנה, אבל הסתבכתי.
בסופשבוע האחרון הם נסעו לאילת. וביקשו ממני ומעוד חבר לדאוג, בתורנויות, לכלב שלהם. טיולים בשכונה ואוכל. לא מיי קאפ אוף טי אבל הסכמתי. מה לא עושים בשם החברות. הלכתי לשם ביום חמישי בצהריים ועשיתי איתו טיול ארוך בשכונה נטולת הצל שלהם. ואז גם ביום שישי בבוקר. וביום שבת, שוב בחום של הצהריים. וביום ראשון בצהריים מצאתי זמן לדחוף עוד ירידה מזיעה עם הכלב, כי הם אמרו שיחזרו מאוחר.
הבית שלהם לא הריח משו ביום ראשון. הקדשתי לזה בדיוק שניה אחת של מחשבה שכללה: אז ככה מריח בית שהכלב סגור בו. נו, טוב שיש לי חתול.
ביום ראשון בערב הוא צלצל אלי. הייתי בדכאון. מזרון וכאלה. לא משנה. "תגידי", הוא פתח בלי מה שלומך ואיך עבר הסופש, "לא הרחת ריח מוזר בבית שלנו כשהיית פה היום?" ניסיתי להזכר. כן, קצת. היה באמת ריח לא כל-כך טוב. "לא כל-כך טוב?!?" התפרץ עלי, "יש כאן ריח של גופה סרוחה! מסתבר שהשארנו עוף בטוסטר ועכשיו כל המטבח מלא בתולעים!" ניסיתי להבין את טון הדיבור: זה היה טון כועס. עלי? עלי אתה כועס? חשבתי שאני מדמיינת. ברקע שמעתי את אישתו צועקת בגועל רב. לא רציתי לדמיין מה הולך שם. חשבתי שב"נדבר מחר" שלו חבויה הבטחה לתודה הקטנה המתבקשת.
למחרת הוא לא צלצל. ואני התחלתי להתעצבן ממש. נשבעתי לעצמי שאני יותר לא עושה להם שום טובה. העצבים ההיסטריים שתקפו אותי כל פעם שחשבתי על הרמז להאשמה, גרמו לי לחשוב שאני מגזימה. וגם אני לקראת מחזור אז אמרתי לעצמי לקחת בפרופורציות את הדכאונות והעצבים שתוקפים אותי בימים האחרונים. צלצלתי לאמא שלי אתמול, להתייעץ. אמא אמרה לי לשים בצד. לא לכעוס. שככה הם וזהו. לא יודעים להגיד תודה. וזו החלטה שלי אם אני רוצה אותם בתור חברים או לא. לפי העצה הזו אני יכולה כבר הרבה חברים לשים בהיסטוריה שלי. החלטתי לנסות להרגיע.
היום לא התאפקתי ופתחתי איתו שיחת מסנג'ר על הבוקר. "נרגעת קצת מהתולעים?" בחרתי בשאלה אמפטית יחסית. "אני מאוכזב מהחברים שלי, מקטיני הראש" ענה לי.
אני עוזרת עכשיו לדוקטורנטית לנתח שיחות מסנג'ר בין אנשים. אולי בגלל זה הבאתי את השיחה ההיא, כי זה מעסיק אותי בימים אלה. בין השאר, אחד הסעיפים שבודקים שם הוא "התלהמות". מסתבר שיש אנשים שמאוד קל להם להתלהם במסנג'ר. מסתבר שאני אחת מהם. וגם הוא. אז הוא מאשים אותי שהקטנתי ראש, ומאוכזב ממני עמוקות, וכועס עלי נורא. ואיך התהפכו ככה היוצרות, שאני זו שכועסים עליה? ועל מה, למען השם? ומה פתאום אני מוצאת את עצמי מתגוננת במקום כועסת. והתפוצצתי עליו לגמרי. והוא עלי. ויכול להיות שזאת היתה שירת הסירנה שלנו. אז נשבעתי שלא חשדתי בשום דבר והוא המשיך להאשים אותי בהקטנת ראש ואני אותו בכפיות טובה והוא אותי במאכזבת ואני אותו בחצוף והוא אותי בחצופה ואני התריתי בו שיתאפס על עצמו והוא שוב חזר לאכזבה המרה - משני החברים הטובים שלו, "לא רק את", שמאמינים שככה הבית של החבר שלהם מריח ואני שוב ניסיתי להסביר שזה לא היה כזה ריח קיצוני ושאני לא רוצה להמשיך בשיחה הזאת בכלל. ואז הוא עוד תקע שלמרות הכל הוא אוהב אותי. זין. עניתי לו שאני מזועזעת קשות ממי שגיליתי שהוא.
בטלפון עם אמא בכיתי. זו התימניה, אמרתי לה. אני מאיימת עליה כבר שנים. ועכשיו עם כל המפגשים האלה שיש לי לבד עם בעלה, היא היתה חייבת למצוא על מה לשלוף את הציפורניים. ונגדה אין לי מה לעשות אלא ללכת שלושה צעדים אחורה ולוותר על החבר הטוב שלי. אמא הסכימה איתי. גם בשיחות שלה עם אמא שלו זו עובדה ידועה שהתימניה מחזיקה אותו בביצים. שבלי הברכה שלה אי אפשר להיות איתו בקשר. את החבר השני (שהיה שותפי לירידות עם הכלב ובזמנו לשיר חתונה שעשינו להם, ושגם אכזב אותם קשות הפעם) היא שרפה כבר לפני איזה שנתיים. הם היו החברים הכי טובים, והיא רבה איתו ומאז הוא מחוץ לתמונה. עכשיו הגיע תורי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
